• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"אושר עטוף בשמיכה": ראיון עם במאי הסרט יוסי ארצי

19 בינואר 2014 מאת פבלו אוטין

בימים אלה רץ בסינמטקים סרטו של יוסי ארצי "אושר עטוף בשמיכה", אשר השתתף בתחרות הקולנוע העצמאי בפסטיבל קולנוע דרום. הסרט, בכיכובם של קייס נאשף והילה וידור, מספר על באשיר, בן מעמד נמוך שחוזר לדירתו אחרי ליל עבודה ומוצא כי זוגתו קארין חטפה תינוקת אריתראית מבית החולים. קארין מעורערת בנפשה, היא קוראת לתינוק "אושר" ומציעה כי עכשיו הם יוכלו להיות משפחה. הסרט עוקב אחר ההתמודדות של הזוג עם המעשה באמצעות סגנון מעודן ומינימליסטי. נפגשתי עם במאי הסרט יוסי ארצי לשיחה בבית קפה בתל-אביב כדי לדבר על הנושא הטעון שהסרט מעלה ובראש ובראשונה על הגישה הקולנועית שבה בחר כדי לספר את סיפורו – גישה המאופיינת בהתבוננות, מעקב, איפוק ורמיזה.

 – הפתיחה של הסרט נראית יומיומית, כביכול ארוכה מדי – אך היא קובעת את הטון והסגנון של הסרט. אתה עוקב אחר הגיבור שלך מאוד מקרוב ולאורך כמה דקות, ואנחנו כצופים פשוט מתבוננים בו. למה הייתה חשובה לך הפתיחה הזאת?

שני דברים היו חשובים לי בפתיחה: מצד אחד ליצור איכשהו הזדהות עם הגיבור עוד לפני האירוע המחולל ועוד לפני שאנחנו יודעים כל דבר עליו. הייתי יכול להתחיל את הסרט בבוקר, בסוף לילה של עבודה – לראות את באשיר הולך 20 שניות, נכנס לדירה ומיד מוצא את התינוק, אבל הרגשתי שאם הייתי עושה זאת, כצופה לא הייתי מרגיש מחובר אליו. מצד שני היה לי חשוב לשמור על מתח מסוים – רציתי שלא נדע הרבה על הדמות וזה בכל זאת ייצר סקרנות, או שאלה לגביה. אני אוהב את התחושה הזו בסרטים, אני אוהב לשאול שאלות ולא לקבל ישר תשובות, והיה לי חשוב שאנשים ישאלו מי זה האיש הזה? מה הוא עושה? מה הוא הולך לעשות? טוב לי להשאיר את הצופה דרוך בהתחלה.

 – אני חושב שנוצר פער מעניין בין ההיצמדות בקלוז-אפ, שאתה לא מרפה, לבין זה שהגיבור לא ממש חושף את הרגשות שלו. כלומר, אתה קרוב מאוד מבחינה קולנועית, אבל בעצם במשחק שלו, קייס נאשף לא מאפשר לנו כניסה לעולמה הרגשי של הדמות.

אתה אומר שיחד עם הזדהות אני מקבל גם ריחוק מסוים?

 – כן, יש שם משהו דו-משמעי. קשה להבין מה העמדה שלו לגבי האירועים לאורך הסרט. למשל, ברגע שהוא מגלה שאשתו חטפה תינוק הוא אמנם נראה קצת מודאג אבל הוא גם נראה קצת מרוצה.

זה נכון. אני אוהב דמויות מהסוג הזה. דמויות שוליים שההתנהגות וצורת החשיבה שלהן קצת לא קונבנציונאלית – שאולי יש להן איזו "שריטה" מסוימת. יכול להיות שהוא קצת נהנה מהעניין הזה שהוא נמצא בסכנה ושהוא לא מתנהג כמו שהוא אמור היה להתנהג. בעבודה עם קייס הבנו שזה הרבה יותר מעניין מאשר להחליט מה הדבר הנכון לעשות. אני קצת כמו הדמות, אני יחד איתה מנסה להבין את הסביבה ומה אני עושה עם הדבר הזה.

osher8

 – אתה בעצם שם אותנו כצופים במצב שבו המערכת הערכית שלנו מתמוטטת בן-רגע כי אתה מבקש מאיתנו להזדהות עם דמויות שלא מתנהגות באופן שאנחנו רגילים, או באופן שהיינו רוצים. הן חורגות, לא מתחנחנות. קייס והילה וידור הם אנשים יפים, אבל באמצעות המשחק הם יוצרים תחושה של אי-נוחות, כאילו משהו לא ממש במקום, משהו חורק וחריג שם. לעומת מישהו כמו ג'וני דפ שמשחק את החריג אבל לא מפסיק לרגע להיות מקסים, קייס לא מנסה להיות מקסים, הוא הולך עם הדמות שלו עד הסוף. הוא כמובן שרמנטי, אבל בתור שחקן הוא לא מתחנחן או מתחנף לצופה. ולכן הרגשתי שהוא לוקח סיכון, הוא עשוי להרחיק חלק מהצופים בגלל הצעד הנועז הזה.

זה מעניין כי דווקא בהקרנות שעשינו אנשים אמרו שהם מאוד התחברו לבאשיר ומאוד הבינו אותו. ואני מאמין שזה באמת תוצאה של זה שאנחנו נמצאים איתו הרבה בהתחלה. ברגע שאתה נמצא הרבה עם דמות אתה מנסה להבין אותה, לחפש הסברים להתנהגות שלה ולמצוא את האנושיות שבה. תזכור שבסצנת הפתיחה הוא גונב שמלה תוך כדי העבודה, וזה דבר שמנמיך את הסיכוי שנחשוב ש"אין לו יד בדבר החטיפה". כלומר, בזמן שהיא גונבת את התינוק הוא גונב שמלה, הם שניהם לא פועלים בצורה מוסרית ומבצעים פשעים.

 – כן, הדבר הזה עבד לי לחלוטין.

לכן הרגשתי שזו לא רק סצנת "מעקב", אלא יש לה חשיבות בהגדרת הדמות ויש לה גם פייאוף, מהלך כלשהו שיתרום לבניית הדמות להמשך הסרט. מאוד אופנתי היום בקולנוע לצלם סצנות כאלה שהולכים עם המצלמה אחרי הדמות הרבה זמן ומרגישים אותה הולכת, והן לפעמים מאוד יפות כמו למשל השוט הפותח ב"מקום בתוך היער" – שם הולכים אחרי ריאן גוסלינג, מגלים את העולם יחד איתו וזה מאוד יפה, אבל יש גם סרטים שזה קצת מתיש ואתה מוצא את עצמך שואל "כמה אני יכול לראות גב של מישהו?". אז הרגשתי שצריכים להכיל בסצנה כזאת משהו מעבר, שיוסיף לסצנה ערך מוסף.

 – הדבר הנוסף שמאתגר בסרט זה סיפור האהבה, שלא לחלוטין מודגש או מועצם. מדובר בדמויות שהן סוג של "בוני וקלייד", קצת "לא בסדר בראש" , קצת "אסטרונאוטים", ובסוג סרטים שכזה אנחנו מגלים שלדמויות מהסוג הזה יש חיבור אדיר, אהבה מעוותת אך גדולה מהחיים. במקרה של "אושר עטוף בשמיכה" סיפור האהבה הוא מינורי, קצת מנוכר. הרגשתי לפעמים שהיא בכלל סוג של פרס עבורו, "הישג", ולא בת זוג.

כמו זוגות רבים, במהלך הסרט הם בודקים את החיבור ביניהם. אני חושב שברמה התסריטאית הבסיסית התינוק והמסע שהם עורכים בעקבות החטיפה הם מבחן ליחסים שלהם. מאוד עניין אותי לבדוק איך הם מתנהלים ביחד גם בלי שהם מדברים על הדבר עצמו: "מה אתה חושב עליי? מה אני חושבת עליך? איך אנחנו מרגישים אחד כלפי השנייה?" זה פחות עניין אותי שמערכת היחסים תהיה מדוברת ומוסברת כך. היא צריכה להתקיים דרך המסע שלהם.

 – נראה שהוא פועל כי הוא מפחד לאבד אותה. אתה מצלם אותה בלבן ועם סוג של הילה מסביב, קצת כמו סוג של מלאכית או רוח רפאים – היא כאן ולא כאן. קשה להבין מה הוא עושה איתה, הוא אמור להיות סוג של "מבוגר אחראי" וכמובן גם המימד הפוליטי מתגנב לסרט, בגלל המוצאים שלהם.

כמו שהיא תלושה כך גם הוא תלוש. וביחד יש להם משהו משותף – יש פה בית. הוא תלוש, אבל כשהוא איתה זה בית. האקסית שלו הרבה יותר על הקרקע והרבה יותר מסודרת, ולכן הילה נותנת לו את האפשרות לחיות בבועה שבה הכול אפשרי, ונוח לו שם. עניין אותי לזעזע את הבועה הזאת בסרט. אושר עטוף בשמיכה

– הרעיון הזה של הבועה מעניין אותי. לקלוז-אפים שאתה מצלם יש איכות מנתקת. יש משהו בגישה הקולנועית שיוצרת מציאות פנימית, בועתית, לא בתקשורת עם הסביבה, אפילו לא עם הנרטיב. יש נקודות מפנה ואירוע מחולל, אבל נראה שהם לא מודגשים, נבלעים בתוך הקלוז-אפים והבועה של הדמות.

תלוי, כי עבורי המסע הפנימי של שניהם זה הסיפור שהסרט מספר ולא בהכרח החוץ. אני מחויב למסע הזה כל הדרך, כי אני כמעט לא יודע מה קורה בחוץ. הידיעות היחידות שאני מקבל מבחוץ זה מהטלוויזיה או מהרדיו אבל אני אף פעם לא מקבל באמת את "המבוגר האחראי" שרודף אחריהם במציאות, אנחנו נמצאים בתוך העולם הפנימי שלהם, סגורים איתם. ומה שאני מקבל פה בעצם זה טשטוש בין מציאות לבין חלום . תחושה חלומית, דיויד לינצ'ית אולי. אני קרוב אליו כל הזמן ואני גם חווה את הפרנויה שלו, את הפחד ואת הסיוט ואז בתור צופה אני מתחיל לחשוב איפה פה האלמנטים המציאותיים ואיפה המדומיינים.

– כמו תאונת הדרכים המאוד ייחודית בשלב כלשהו בסרט, שלא ברור אם היא מתקיימת במציאות או בהזיות שלו. ככל שהסרט מתקדם התחושה של טשטוש בין ההזוי לבין המציאותי מתעצמת, כי הכול מרגיש כמו צף בסוג של הזיה.

בגלל שאני ממעט בשוטים "אובייקטיביים" אני מחויב לסובייקטיביות שהיא בעצם ראייה דרך הגיבור שלי. למעשה, גם הגיבורה נחוות דרכו. הגבול בין מה אמת ומה לא מתחיל להיטשטש וכך זה מעניין הרבה יותר לדעתי. למשל, אחרי אחת ההקרנות מישהו אמר שאם האם נטשה את התינוק אז אולי היא לא אמא מספיק טובה ולכן אולי האמא החדשה היא אמא יותר טובה – וזו תפיסת העולם של הגיבורה, ככה היא חושבת. זו לא מחשבה הגיונית או מפוקחת, אבל אתה כצופה עשוי גם להתחיל לחשוב ככה, כי אתה מבלה זמן עם הגיבורים ואתה נכנס להזיות שלהם. בשלב כלשהו אתה אמור להתנער מכך, אבל היית צריך לעבור תהליך כדי להבין את זה. קודם היית צריך לעבור את ייסוריה של אישה שאין לה תינוק ורוצה.

  – אני מרגיש שאם לא מצליחים להזדהות או להיכנס אל תוך ההוויה הסהרורית הזאת הסרט פחות עובד. כלומר, אם בתור צופה אני לוקח צעד אחורה ולא נשבה בסהרוריות, אני מייצר מבט מפוקח יותר על האירועים ונהיה "מבוגר אחראי". אני יכול להיעשות שיפוטי כלפי הדמויות, לראות שהן דפוקות ושמה שהן עושות זה לא בסדר. בהקשר הזה אני חושב שהגישה האסתטית הסהרורית הזאת עושה טוב גם לאלמנטים החברתיים-פוליטיים שמופיעים בסרט. הרבה נושאים חברתיים עולים (הנושא הפלסטיני, הפליטים האריתראים, פערים חברתיים ועוני ועוד) אבל הנושאים האלה מופיעים כמו במעין חלום. למשל, דמויות של אריתראים מפוזרות לאורך הסיפור ומופיעות בפריים מדי פעם, כמו דמויות שצצות בחלום ונעלמות. יש כאן מציאות חברתית שמוגשת כמו הזיה.

נכון, ואולי בצורה זאת האלמנטים החברתיים עוברים טוב יותר כי הדבר לא מוטח בפניך. אני משתדל לא לדחוף את הרגש או את "המסר" בצורה דידקטית. כמו שאמרת, אפשר היה לקחת את הסיפור הזה לכל מיני מקומות. אפשר היה להתרכז בסיפור של האישה האריתראית ,הפליטה שמתוך פחד מהמשטרה ברחה והשאירה את התינוק שלה בבית החולים. זה סיפור חזק בפני עצמו, ואין ספק שדרוש שיסופר, אבל אותי עניין להגיע לסיפור הזה מאיזו דלת אחורית ואז להציף אותו כלפי מעלה.

osher1 – איך עבדתם על הבנייה של התחושה החלומית/סהרורית הזאת? אני למשל מזהה שבתאורה יש המון שימוש ב-"בק-לייט" חזק –  אור ששורף. מדורה, מנורת לילה, שמש, פלרים, אפילו בסצנת הלילה זה כך. נראה שאתה ועידן ששון הצלם תמיד מוצאים איזשהו מקור אור שנותן אור אחורי ומטשטש את הרקע באמצעות אור חזק, או גורם למתח בין הרקע לחזית.

כשהאור בבוקר חזק לאחר הלילה האפל אני יחד עם הגיבור מרגיש את הכאב הזה בעיניים, כמו מציאות שפתאום נוחתת עליו. הסנוור הזה חזק כי הגיבור מטושטש בעצמו. אז בבסיס ניסינו "ללכלך", זאת אומרת היה לי מאוד חשוב להגיע לרגעי פיוט בסרט, אבל כדי שנגיע אליהם ונוכל להפריד בינם לבין יתר הסרט היינו חייבים להימנע משוטים "נקיים". ואז כשמגיעים השוטים הפיוטיים הם בולטים יותר, כמו למשל הסצנה בגשם – שם חיפשנו את היופי.

 – יופי שהוא גם מטריד מאוד…

נכון. בנוסף עניינה אותי מאוד הרמה המטאפיסית – שאתה יכול לקרוא לה רמה דתית, רוחנית, קיומית – הרעיון שאולי יש גורמים כמו גורל ומקריות שמתערבים בהחלטות שלך ועושים שדברים יקרו.

– אלמנט בולט אחר בגישה הקולנועי שלך זה ההימנעות מלהדגיש או להבליט דברים דרמטיים. מצד אחד כצופה אתה אמור להיות בסוג של סהרוריות היפנוטית, מצד שני הסרט עמוס בפרטים שלא מקבלים הדגשה ואולי היה צריך להדגיש אותם כדי להבהיר את המהלכים הרגשיים של הדמויות. למשל, בהקשר של המכונית שלו. לוקח זמן למכונית להתניע והיא מלאת אבק. אפשר להמציא הרבה סיפורים סביב העניין הזה – איך זה שיש לו מכונית בכלל? האם הוא גנב אותה? אולי זו מכונית ישנה ואין לו כסף לדלק או לתחזוקה שלה? הוא אפילו קצת מתקשה לפתוח אותה. כל אלו דברים קטנים ולא מודגשים שמוסיפים נפח לדמות מבלי שהם מנוצלים מבחינה דרמטית. עוד רגע כזה קשור לשמלה הגנובה מתחילת הסרט. קארין פתאום לבושה בשמלה הזאת, אבל לא הדגשת את זה שהיא מוצאת אותה, שמחה או מתרגשת מהמתנה וכו'. זה הכול כבדרך אגב. יש פיסות מידע ואירועים קטנים בסרט שיש סיכוי שאנחנו בכלל מפספסים, לא קולטים אותם אם לא שמים לב, בעיקר בגלל שאנחנו במילא נמצאים בסוג של צפייה לא חדה, סהרורית. אלו שתי חוויות צפייה שונות ומתנגשות: הסהרוריות מול תשומת הלב לפרטים.

כבר בשלב הראשוני של העריכה הבנו שהסרט דורש מאתנו דברים מסוימים. למשל, היו לנו כמה טייקים יפים בהם עידן ששון נשאר עם המצלמה על היד של קייס כשהוא מניח את השמלה על הכיסא, צביקה פינקוס העורך של הסרט ניסה בהתחלה להכניס את השוט הזה פנימה אבל זה הרגיש "גס", כמו עודף מידע, למרות שמדובר רק בשוט של שמלה על כסא!

 – כל דבר שניסית להדגיש הרגיש דידקטי.

כצופה יכול להיות שאתה רוצה באותו הרגע להרגיש "איזה יופי שהוא הביא לה את השמלה", אבל אני לא רוצה את זה, כי לא כך עובדת מערכת היחסים ביניהם. הוא בעצמו לא מדגיש את הפעולה שלו. הוא מניח את השמלה שם והוא רוצה שהיא תגלה אותה במהלך היום ותשמח.

 – אבל אתה לא מראה בסרט את רגע הגילוי או השמחה, אנחנו רואים רק כשהיא כבר לובשת אותה. לא רואים את החיוך, ולא את ההבעה שלה שהיא חושבת "הוא אוהב אותי".

וזה היה משהו מאוד ברור בעבודה עם הילה וידור. דיברנו על זה שחלק מהאושר של קארין קשור לכך שהיא רואה את באשיר חוזר עם כל המצרכים, זוהי מערכת היחסים ביניהם, הוא עושה את הדבר הנכון גם בנונשלנטיות שלו.

osher2

– אתה מתכוון לזה שהכל מובן ולא צריך להדגיש את הדברים? לעתים הרגשתי שאפשר לפספס את מערכת היחסים כי היא כמעט ולא מדוברת ביניהם. הם מדברים על דברים, אבל יש ביניהם איזה סוג של הבנה ללא מילים. הם פשוט פועלים כמעט באופן אוטומטי, בלי לדבר על שום דבר. הם מתפקדים ביחד בחוסר התפקוד המשותף שלהם וסוג של חוסר תפקוד מאוד הרמוני וסימביוטי.

זה מתקשר לשאלה הידועה של איך אתה מעביר אהבה בקולנוע…

 – מה זאת אומרת "איך?": סלואו-מושן ומוזיקה רומנטית.

 בהחלט, עם שיר יפה ברקע… תראה זה היה חשוב שהאהבה הזו תחלחל לצופה לאורך הסרט. הרי בסוף הסרט הם מגיעים להחלטה משותפת והיא קשורה לקשר ביניהם.

– להבנה שקיימת ביניהם

לאהבה שקיימת ביניהם. זו מילה שכבר לא נוהגים להשתמש הרבה… תראה, יש גם משיכה, אבל יש שם הבנה של זוג שנמצא ביחד מספיק זמן

– יכולת להכניס דיאלוגים שבהם הם אומרים את זה אחד לשני: "את גנבת!", ואז היא עונה לו "גם אתה גנבת!". אבל הם כבר מבינים את כל הדברים האלה. בהתנהגות שלהם יש הכרה הדדית, הם מכירים אחד את השנייה . היא יודעת שהוא יזרום עם הפשע כי הוא גם חצי פושע והכול בלי צורך לתקשר כמעט. מצד אחד זה יפה ומצד שני זה גורם לסרט להיות מעט מנוכר ולייצר תחושת מועקה, כי כל הזמן יש תחושה שהם לא מתקשרים, לא ברור למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים, הם נראים מעופפים. וזה בולט אל מול הסצנה עם האקסית שלו, שם הכול הרבה יותר ישיר, פרקטי ומדובר.

יש דברים שהם באמת סובייקטיביים. יש אנשים שבאו אליי אחרי הצפייה ואמרו שזה סרט מאוד עצוב ויש אנשים שיצאו בתחושה שיש פה סיפור אהבה מאד יפה. אני מאמין שכל אחד מחפש את הדרך שלו להתחבר לסרט.

– בצפייה שלי בלטה המועקה. הרגשתי שהסרט מטפל בדמויות בדיכאון. הרגשתי למשל שאפילו אם יש רגעים שעשויים להיות שמחים אין אף פעם חיוך, אין רגע של שמחה או הקלה של ממש.

נכון כי בבסיס, החוסר הזה שאיתו התחלנו את הסרט הוא חוסר שנשאר.

– אפשר להגיד שאחד הדברים שהסרט עוסק בהם הוא שאי אפשר לפתור את החסר בצורה כה פשוטה. האם שמלה גנובה תהפוך את החיים שלהם לרומנטיים יותר? האם חטיפת ילד תביא לחייהם תחושה של משפחה?

אבל מה שמעניין אותי זה פחות עניין המשפחה, אלא האופן שבו התינוק הזה מאתגר את הזוגיות ומשפיע עליה ועליהם. האם זה ימלא את החסר? לא בטוח, אבל זה בהחלט מערער את מערכת היחסים ביניהם.

 osher7

– אז בוא נדבר על השמיכה שבשם הסרט, המעלה את השאלה האם אפשר להחזיק אושר בצורה כל כך קונקרטית.

התחלתי את הכתיבה כשאני ובת הזוג שלי היינו בטיפולים כי מאד רצינו ילד וזה לא היה פשוט. באותה התקופה לא התכוונתי לכתוב ישירות על הצורך בילד, אבל זה בטח חלחל פנימה וההורות נכנסה לשם גם. כשהתחלנו לעבוד על הסרט ועשינו סיורי לוקיישן וכדומה, כבר נהייתי הורה ואז כל הדבר נהיה מאד קונקרטי. אבל אפשר לדבר על החסר הזה שהזכרנו קודם, ובסרט הגיבורה קוראת לתינוק אושר כמו מי שמנסה למלא איזשהו חסר, שאם רק נקרא לו כך ונחזיק אותו אצלנו אז האושר יגיע. אני חושב שתוך כדי העשייה התבהר לי שהאושר הזה – התינוק מן הסתם – הוא לא הדבר עצמו אלא יש שם דברים אחרים שהם גם נגזרים ממנו, ואותם אני אלווה במסע הזה. זאת אומרת הרגעים שבהם אנחנו רואים את ה"אושר" – התינוק – הם לא רבים, הוא לא בהכרח המוקד. אתה יודע, אומרים שכדי לגרום לסרט להצליח צריך לשים ילד או כלב וזה דווקא משהו שמאוד לא רצינו לעשות. אני זוכר שהיה לי מאבק עם עידן ששון שרצה עוד שוטים של התינוק לבד ואני הרגשתי שאני לא צריך את זה, שבגלל שהוא כל הזמן נוכח אני לא צריך גם להראות אותו. רציתי שאנשים יסתכלו על דברים אחרים.

– הוא נוכח הרבה יותר כמושג מאשר כדמות. בהקשר הזה הוא סוג של מטאפורה – אושר פצוע, מדמם, אולי סדוק, עם בעיות. מה שמעניין אותי זה שאחת השאלות שיכולות לעלות מבחינה רוחנית בסרט היא איך משיגים אושר. הדמויות מנסות להשיג את זה דרך חטיפת התינוק ואולי נוצר הדימוי של "אושר" כפי שמושרש בתרבות המערבית הבורגנית: הרעיון שאני אהיה מאושר אם אהיה אבא ותהיה לי משפחה ויהיה לי בית ותהיה לי אישה. הגיבורים בסרט מנסים לייצר את הקלישאה של משפחה ואושר בצורה מעוותת, אבל הקלישאה היא מלאכותית וריקה מלכתחילה.

אני חושב שהצפייה שלך הושפעה גם מהתהליכים שאתה עובר היום, כי אתה בעצמך הולך לקראת הדבר הזה, אבל הסרט לא לחלוטין מגיע לעסוק בנושאים האלה. אני חושב שאם הם היו עוברים את הגבול ומוצאים מקום קבע ומתחילים לנהל את חיי המשפחה שלהם – המשפחה המוזרה הזו – אז אפשר היה להתמודד בסרט עם הדימוי המקובל הזה של אושר – בית, ילדים וכו' – אבל אני חושב שכרגע הדמויות מתמודדות עם דחפים הרבה יותר ראשוניים, עם רצונות ראשוניים של אנשים הרבה פחות שלמים ובוגרים במחשבה שלהם. הם מתעסקים עם התשוקה של הדבר ולא עם התובנות של מה שזה אומר. הם אנדרדוגים בסרט והמקום הזה שבו הם יהיו "נכונים חברתית", נורמטיביים או מאושרים בצורה הסטנדרטית זה לא משהו שהם קרובים אליו. טוב להם במקום שבו הם נמצאים. וזה משהו שעלה הרבה גם בשיחות עם השחקנים, הבועה הקטנה הזו – זו בועת האושר שלהם. אני מבין מה שאתה אומר, אבל אני חושב שמה שיותר עניין אותי בסרט זה הסיטואציות והדימוי של מישהי שרוצה להיות אימא מחזיקה תינוק, או מישהו שרוצה להיות אבא. כשהם מסיימים את המסע, הרגעים האלו נצרבים בהם ורק אז הם יוכלו להחליט האם זה באמת יגרום להם אושר או לא.

yosi artzy_Irit Shimrat

יוסי ארצי מביים. צילום: אירית שמרת

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.