סרטים מחוץ לזרם: לקראת "המהפנט"- לאסה האלסטרום, בין ברגמן לאבבא

ביום שישי הקרוב, ה-13.12 בשעה 11:00 בקולנוע לב תל אביב, נקיים המפגש הבא שלנו במסגרת סדרת "סרטים מחוץ לזרם", הפעם עם סרט המתח השבדי "המהפנט" (The Hypnotist). סרט שכמיטב המסורת הסקנדינבית מן השנים האחרונות משלב מתח איטי עם יחסים מעניינים בין הדמויות. מה שמפתיע בסרט הוא זהות הבמאי – לאסה האלסטרום, במאי המזוהה עם סרטים רומנטיים יותר, המשלבים קיטש. וגם במאי שכבר הרבה מאוד שנים לא היה לו סרט ברמה של "המהפנט", ואולי מעולם לא היה לו סרט בסגנון הזה ברזומה. על מנת לנסות להבין את הקשר שלו לסרט, אפנה תחילה לשלבים המקודמים בקריירה שלו ולמקורות ההשראה מהם יצא, כלומר התרבות השבדית המוכרת במערב, בשנים בהם פרץ לתודעה הבינלאומית.

במחצית השנייה של המאה העשרים, שבדיה נודעה בתרבות הפופולרית המערבית בעיקר בזכות שתי פסגות אמנותיות שונות למדי – הסרטים של אינגמר ברגמן ושירי הפופ של להקת אבבא. הסרטים של ברגמן ייצגו קדרות, דיון מעמיק בכל סוגיה, עושר ספרותי וקולנועי שלא ניתן למצוא אצל אף יוצר אחר ואמירות על הכאב, היופי והתענוג בכל רגע של החיים. לרוב, סרטיו של ברגמן מזוהים עם אינטלקטואליות בלתי מוגבלת, עם אכזריות של אדם לאדם ועם הנושאים הכי כבדים ומטרידים שהחוויה האנושית מספקת לחווים אותה. זוהי כמובן הפשטה של סרטיו של ברגמן – האיש יצר גם לא מעט קומדיות ומכיוון שאני סבור שהוא הבמאי הגדול ביותר שיצר בקולנוע, אני לא לגמרי מסכים עם הגדרה שטחית זו. אבל לגבי הדרך שבה ברגמן נתפס בתרבות, היא מספקת בהחלט.

זה מספיק גם משום שלהקת אבבא ניצבת מנגד. אבבא היא התמצית המזוקקת ביותר האפשרית של להקת פופ – לרוב קלילה, נוצצת, לא פעם עם תלבושת מוקצנות, וכל שיריה ארוזים בתוך שלוש של מוזיקה קליטה עד מעצבנת. אם ברגמן מכוון לאליטה, אבבא מנסים לקסום למכנה המשותף הנמוך ביותר – וזו הגדרה פשטנית לא פחות, כי יש באבבא הרבה יותר תחכום ממה שנותנים להם קרדיט. ולאסה האלסטרום היה, כפי שמעט מדי אנשים יודעים, חלק בלתי נפרד מן ההצלחה של להקת אבבא.

אבבא זכתה להצלחה החל מ-1974, שעה שהשיר "ווטרלו" זכה באירוויזיון (על חשבון להקת כוורת). באותן שנים עדיין לא היה MTV, אבל קליפ קידום מוסיקלי כבר הפך לעניין פחות נדיר. אבבא הפכו אותו לכלי שיווק הכרחי, כשכל סינגל זכה לווידאו משלו. את הרוב המכריע של הקליפים (למעלה מ-30), כולל את כל הקליפים ללהיטים הגדולים, ביים לאסה האלסטרום, שהתפתח כבמאי יחד עם להקה. באותן שנים הוא גם ביים את סרטיו הארוכים הראשונים, שהמצליח מבניהם היה – "אבבא: הסרט" (ABBA: The Movie) משנת 1977.

למעשה, האלסטרום הוא כנראה הבמאי הגדול הראשון שיצא מן הוידאוקליפ המוסיקלי. דרך העבודה עם אבבא, הוא עבר מקליפים המצולמים באולפן על רקע לבן ,לקליפים מרובי לוקשיינים ובעלי סיפור. לאורך כל הדרך, הוא התנסה בהעמדת דמויות מול המצלמה, אפקטים שונים של צילום בעדשות מעוותות ועריכה ניסיונית, מעבר משחור לבן ולצבע ומסטילס לתמונה נעה. וכמו בסרטים של ברגמן, לקלוז-אפים הייתה חשיבות מכרעת בעבודתו. הקליפים מנסים לייצר הזהדות רגשית עם הפנים של חברי להקת אבבא, בעיקר הנשים מביניהם, וקלוז-אפים החושפים את מורכבות הרגשות של הנשים אפיינה גם את ברגמן. הקליפים של האלסטרום נעזרים בקלילות ובקליטוּת של המוסיקה, אך בו בזמן הם מתארים סיטואציה עצובה – ברובם יש משהו קודר מאוד, גם כשמדובר בקליפים מתוך הופעה, גם שמדובר בשירים חמים. וחוץ מזה, יש לקליפים אובססיה לסיום של "פרסונה" (Persona), בו ברגמן מיזג ויזואלית בין שתי שחקניות שלו, על ידי העמדת אחת מהן בפרופיל המסתיר חצי מן הפנים של זו הפונה למצלמה ועל ידי מיזוג בעריכה בין הפנים של השתיים:

האלסטרום רמז לראשונה לפרסונה בקליפ ל"מאמא מיה" ועשה זאת שוב ושוב. האזכור לברגמן גם איפשר להאלסטרום לבסס את הקשר בין אבבא לתרבות השבדית והגבוהה, להתכתב עם המוסיקה אשר שילבה בין הקולות של הזמרות, אבל בעיקר – לייצר מתח רגשי בשאלות של זהות וכאב, כאשר הדינמיקה בין חברי ההרכב בקליפים מרמזת על מערכות יחסים סוערות בין חברי הלהקה (שהורכבה משתי זוגות נשואים, שכל אחד מהם התגרש במהלך הקריירה של הלהקה). הם מתמזגים אחד בשני ומכאיבים אחד לשני ובעיקר כל אחד לעצמו, כפי שמתבטא בקליפ הזה, אולי הטוב ביותר שיצר הבמאי עבור הלהקה (וגם הוא שואל את עולם הדימויים שלו מ"פרסונה" של ברגמן):

סביר להניח כי יותר אנשים ראו את הקליפים האלו מאשר צפו בסרטיו הארוכים של האלסטרום. או של ברגמן, למען האמת. עם זאת, הם עזרו לאבבא להפוך ללהקת הפופ המצליחה בעולם, לא לשמו הבינלאומי של הבמאי. שמו של האלסטרום החל לצוץ בפסטיבלי קולנוע בשנות השמונים, וסרט אחד שיצר ב-1985 הפך בהדרגה לאחד מן הסרטים המדוברים בעולם, כל הדרך עד למועמדות לאוסקר. לא לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, אלא מועמדויות בקטגוריות הבמאי והתסריט הטובים ביותר.

מדובר ב"My Life as a Dog" שזכה בארץ לשם הלא ממש קשור "סיפורים שסיפרתי לאמא". שלוש שנים לאחר שאפוס ראשית  גיל ההתבגרות המופתי של אינגמר ברגמן כבש את העולם,  סרט אחר על אותו גיל הגיע משבדיה וקסם לקהל רב יותר. הסרט של האלסטרום היה קצר הרבה יותר (כשעה וחצי מול שלוש שעות או חמש שעות, תלוי באיזו גרסה של יצירתו של ברמן) מלודרמטי הרבה יותר, והוא גם כלל הרבה התייחסויות לחוויות מיניות ראשונות, אשר לא זכו להרבה יחס בסרט של ברגמן, שהתמקד בתקופה מוקדמת יותר בהתבגרות.

בנוסף, "חיי ככלב", היה סרט חכם שהכיל התמודדות עם נושאים "ברגמניים": גיבור הסרט התמודד עם אמא חולה אשר גם ככה לא העניקה לו את תשומת הלב אותה ביקש, ועם אב נעדר. אך הוא אוהב את אמו אהבה עזה ומספר לה את כל החוויות של חייו. הוא גם עובר לחיות עם דודו פעמיים במהלך הסרט ואנחנו נחשפים לבעיות של דודו ושל תושבי הכפר בו הוא חי, בדומה למבט על הצרות של קרובי המשפחה ב"פאני ואלכסנדר" (Fanny och Alexander). חוץ מזה, במקרה או שלא במקרה, גיבור "חיי ככלב" נקרא אינגמר.

הסרט, המתרחש בשנות החמישים,  גם עוסק כל הזמן בהשוואה, כאשר הגיבור מאמין כי יחסית לאחרים, כגון אדם שהלך בשולי אצטדיון וננעץ בו כידון (הוא בטח ממש הופתע, מספר הילד) או הכלבה לייקה שהושלכה לבדה לחלל – מצבו טוב. אך אנחנו רואים כמה קשים החיים של אותו אינגמר, בעודו חווה הרבה מאוד ומאבד הרבה מאוד בגיל צעיר מדי. הסרט פורט באיזון על מיתרי הרגש ומשלב לא מעט הומור ואין פלא שזכה למעריצים לא מעטים, ביניהם הסופר האמריקאי הנהדר קורט וונגוט, שהכריז על הסרט כטוב בכל הזמנים.

"חיי ככלב" נותר הסרט הטוב ביותר שיצר. אבל הוא בעיקר היה קרש זינוק עבור קריירה הוליוודית. מכיוון שהסרט התעכב בדרך לתהילה בארה"ב, זה קרה רק אחרי שהלאסטרום השלים עוד שני סרטים במולדתו. אבל בשנות התשעים, האלסטרום הפך לבמאי השבדי המצליח ביותר בהוליווד בעידן הקולנוע המדבר (אם מדברים על בכל הזמנים, הבמאי השבדי הגדול ביותר שפעל בארה"ב הוא ויקטור שיוסטרום). אומנם הפיצ'ר הראשון שלו בארה"ב (והשני שלו באנגלית, אחרי הסרט של אבבא), "Once Around" (עוד סיבוב) זכה רק להצלחה צנועה, אבל ההמשך היה מוצלח בהרבה.

"מה עובר על גילברט?" (?What's Eating Gilbert Grape), דרמה בה ג'וני דפ מנסה להחזיק את משפחתו שמתפרקת תחת המשק הגדול של אימו, הפך לסוחט דמעות פופולרי במיוחד. הסרט העניק מועמדות לאוסקר לשחקן, האלמוני באותה תקופה, שגילם את אחיו הלוקה בשכלו של הגיבור – ליאונרדו דיקפריו. לאחר הפסקה של כמה שנים, האלסטרום חזר עם "תקנות בית השיכר" (The Cider House Rules) שהעניק לו עוד מועמדות לאוסקר לפרס הבימוי וגם זיכה בפרס את התסריטאי ג'ון אירווינג ואת השחקן מייקל קיין. לאחר מכן שילב הבמאי בין קיטש לפתיחת התיאבון של הצופים ב"שוקולד" (Chocolat), כשמו כן הוא, ודומה כי האלסטרום מיצב את עצמו כבכיר סוחטי הדמעות של הוליווד. פה ושם אפילו נשמעו השוואות לברגמן, שהיו מעליבות – הבמאי מעולם לא שאף לאותו סוג של עומק, הוא כיוון ליצירת אפקט רגשי באמצעים קיומיים פחות, מבדרים יותר. והוא עשה זאת כמי שגדל עם להקת אבבא ולא רק עם תהיות לגבי מוות והכאב שבני זוג גורמים זה לזו.

אלא שבשונות האלפיים, הסרטים שלו החלו להצליח פחות ופחות, כשגם האיכות יורדת בהדרגה. למעשה, הירידה ההדרגתית באיכות החלה עם המעבר לאמריקה, כאשר הסרטים הראשונים באנגלית עוד שמרו על רמה גבוהה. "חדשות הספנות" (The Shipping News) היא מאכזב, "קזנובה" (Casanova) היה מפוספס ו"האצי'קו" (Hachi: A Dog's Tale) כבר היה איום ונורא. אחרי שגם "לדוג סלמון בתימן" (Salmon Fishing in the Yemen) לא ממש הצליח להחזיר את האלסטרום לכושר שיא, הקריירה שלו עברה שינוי.

והשינוי הוא "המהפנט" שהוא לא רק חזרה לשבדיה – אלא כניסה לטריטריות חדשות עבור הבמאי, המתקרב לגיל 70. לא רק עלילת מתח, אלא מינון קיטש נמוך בהרבה ובמקום זאת בניית מערכות יחסים לא לגמרי פתורות בין הדמויות הראשיות בסרט, תוך נתינת תשומת לב גם לדמויות המשנה. התוצאה היא סרט שמצליח לא רק להפתיע בעלילה שלו, אלא גם לרגש באופן מפתיע, לרגש ברמה שלדעתי האלסטרום לא ממש הגיע אליה מאז "מה עובר על גילברט?".