• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל חיפה 2013: "סלינג'ר", "ערכו של הזמן", "כל הזמן שבעולם", "אנחנו מה שאנחנו"

21 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

ערב חג הסוכות שנפל השנה גם על יום שישי נתן את אותותיו בפסטיבל. בבוקר התחילו האנשים לטפטף לאט לאט ובשעות הצהריים המוקדמות חדר העיתונות היה מלא רחש נפלא של אורחים. אגב, בהזדמנות זו אני אתנצל מול כל מי שהתחלתי אתו שיחה שמעולם לא הסתיימה. לא הצלחתי להתמודד עם כמות האנשים שכל אחד מהם מצריך ישיבה רצינית בפני עצמה.
לעומת זאת בשעות אחר הצהריים, דאבל שישי וחג, המקום די התרוקן לרמה שבה הסדרנים אפילו לא ממש חיכו עד שכל קוני הכרטיסים יתיישבו כדי להכניס את בעלי התגים. עם רדת הערב המקום שוב תפס תאוצה ואת הצחוק שנבע מהקרנת החוץ של "אוכפים לוהטים" אי אפשר היה לפספס גם כמה רחובות ממתחם הסינמטק.

הסרט הראשון שלי אתמול החל בתשע וחצי בבוקר, והאחרון הסתיים בשעה רבע לאחת בלילה. באמצע החלטתי לוותר על סרט אחד כדי לנסוע להדר לדבר קצת בתכנית רדיו של קול חיפה, ובפוקס הספקתי את הכרמלית האחרונה חזרה למרכז הכרמל.
כשזה מגיע לסרטים, טוטו הפסטיבל שלי היום דווקא לא התגלה כמוצלח במיוחד. אמנם אי אפשר להכריז  על כל היום הזה כמפוקפק, אבל אחוז משמעותי ממנו בהחלט היה מתסכל.
ואלו שמות:

"סלינג'ר" – Salinger

סאלינג'ר

הדבר המרשים ביותר בסרט התיעודי של על המסתורין שאופף את הסופר המפורסם ג׳יי די. סלינג׳ר (״התפסן בשדה השיפון״) הוא היכולת לקחת דמות מעניינת ולהעביר את סיפורה באופן הכי קלישאתי ומעייף שניתן להעלות על הדעת.
נדמה שאפילו בדל מחשבה מקורית אחת לא עלתה בראשם של היוצרים. למשל, חלקים רבים של הסרט מתארים אילוסטרציה מצולמת ומבויימת ובה כמו-דמותו של סלינג׳ר עומל בכתיבה על במה של אולם תיאטרון, כאשר מאחוריו מוקרנים אימג׳ים קולנועיים. לא ברור מה ההקשר של הדימוי הזה עם סלינג׳ר הסופר שתעב את תעשיית הקולנוע ואת העיבוד היחיד שעשו לספרו. האילוסטרציה הזו חוזרת על עצמה גם כל כך הרבה פעמים כאילו מדובר בהברקה. היא לא.
לא רק היחס והעיצוב של נושא הכתיבה והיצירה הוא קלישאתי, אלא גם דרך עשיית הסרט שנעה בין מראויינים לצילומי ארכיון (החוזרים על עצמם שוב ושוב) ואילוסטרציות אילמות. אין שם רגע של התאמצות.
המרואיינים של הסרט גם הם חוזרים על אותם דברים שוב ושוב וקצת קשה להבדיל בינהם. ישנו איזשהו פיק כשזה מגיע לתקופה שעוסקת בימי הצבא של סלינג׳ר שעיצבה את הוויתו, בעיקר בזכות השימוש המוגזם במוזיקה דרמטית מלהכיל, אבל זה כטיפה בים.

רגע שפל קיצוני הוא כאשר מתוארת הצלחת ״התפסן בשדה השיפון״ בעולם על ידי רצף צילומים מבויימים באופן נורא, של צעירים רבים בעולם אוחזים בידיהם בעותקי הספר וקוראים בו בהנאה כמו נשים הקוראות את התוויות על נוזלי כביסה בפרסומות גרועות.
זה השלב שממנו קשה לחזור חזרה לסרט בו גולמה הבטחה רבה, אבל דבר בו לא מקיים.

הקרנה נוספת: 26.9, 19:00, טיקוטין

"ערכו של הזמן" – O Ouro do Tempo

ערכו של הזמן

אני יודע שזה לא נורא אחראי לכתוב את זה כבר ביום השני של הפסטיבל, אז אנא התייחסו לזה כמשאלת לב יותר מאשר עובדה: קוראים וקוראות יקרים, יש סבירות שמצאנו את הסרט הגרוע של הפסטיבל. ואני כותב ״משאלת לב״ כי אני לא בטוח שאני אעמוד בעוד אחד כזה.

מדובר בסרט ספרדי שמתחיל בכתובית המבהירה שהסרט מבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי ושגיבורו איבד את אשתו בנעוריהם והקפיא אותה בביתו עד שתמצא דרך להשיבה לחיים. והלוואי שמשהו בהמשך הסרט הזה היה עשירית מעניין כמו הכתובית הזו.
הסרט מחולק לארבע העונות בהן, באופן משעמם באופן בלתי רגיל ומגובה בהופעות המשחק הגרועות ביותר שראיתי לאחרונה, אנחנו בוהים ברופא המבוגר שלא עושה כלום. לפעמים יחד עם בנו (מאובזר בזוג הסנדלים המכוער ביותר בתולדות הקולנוע) ולפעמים עם עוזרתו האישית/אחות רחמניה שחולקת אתו את ביתו. ואיזשהו כלב חמוד. ותרנגולת ושפן שלא יעריכו חיים. ודחליל שאמור לסמל משהו אבל למי אכפת?
הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על הסרט הוא שבאמת למדתי להעריך את ערכו של הזמן במהלך הצפייה בו. ולראייה: שני הטייטלים האלטרנטיביים האחרים שנתנו לו הם ״אורכו של הזמן״ ו״נציג הגיהנום לפרס הסרט הזר הטוב ביותר לאוסקר״.
את הסרט ביים חאוויר ברמורז. אתם מוזמנים לשכוח את השם כבר עכשיו.

הקרנה נוספת: 25.9, 18:30, טיקוטין

"כל הזמן שבעולם" – About Time

כל הזמן שבעולםבהקשר לשיחה שהייתה לי בשבוע האחרון עם חברה מהעבודה לגבי ההווה והעתיד של הקומדיה הרומנטית, הופיע פתאום הסרט הזה, שבוים ונכתב על ידי ריצ'רד קרטיס. כתסריטאי קרטיס חתום על "ארבע חתונות ולוויה אחת", "נוטינג היל" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", בין היתר. כתסריטאי ובמאי הוא זכור בזכות סרטו הראשון "אהבה זה כל הסיפור" שהוא בעיני סרט בלתי נסבל.
"כל הזמן שבעולם" הוא בגדול קומדיה רומנטית בריטית לחלוטין – לטוב ולרע – שבמרכזו הסיפור הכי קלאסי של בחור פוגש בחורה, היחס שלו עם ההורים שלה, שלה עם שלו, צחוק ודמע, גאגים וטרגדיות. הכל בדיוק כמו שאנחנו מכירים. חוץ מהקטע הזה שבו הגיבור שלנו יכול בכל רגע נתון לחזור בזמן ולשנות את מהלך הדברים.
קראתם נכון.

אולי הזדקנתי, אולי קרה משהו אחר, אבל להפתעתי כל כך נהנתי מהסרט הזה שהצטרפתי לא פעם ולא פעמיים אל מקהלת הצחוק הרמה שהתגלגלה מיציע אולם האודיטוריום ועד לשורה השנייה בה ישבתי, זו שממש נושקת לבמה. הדיאלוגים נפלאים והסיטואציות ה"הו-כה-בריטיות", שבדרך כלל סובבות סביב רגע מביך בסיטואציה שבה מנסים כולם לשמור על התנהגות ראויה, כיפיות במיוחד. הסרט נראה טוב ומשוחק טוב ויש בו פסקול מקסים אם כי מעט אינטנסיבי בגלגל"ציות שלו. הדבר היחיד שלא בא לי טוב זה הקטע הזה עם החזרה בזמן, שלא רק שכל פעם שלקרטיס הייתה הזדמנות לקחת אותו למקום מעניין הוא וויתר על זה לחלוטין, נדמה לי שהסרט יכל להיות מקסים גם בלי הגימיק. כאילו יוצרי הסרט רצו נורא לעשות קומדיה רומנטית אבל יצאו מנקודת הנחה שהקהל כבר לא יכול לבוא לראות משהו פשוט.

בתפקיד הראשי דומנל גליסון מצויין ומחזיק את הסרט עם תזמון קומי מקסים. זו השנה השנייה שגליסון נותן הופעה מצטיינת בחיפה, אחרי ששנה שעברה גילם את לוין בעיבוד ל"אנה קארנינה". רייצ'ל מקאדמס מגלמת את האישה בה הוא מתאהב, ואפשר בקלות לכנות אותה "מושלמת". לא את מקאדמס (לא שיש תלונות), אלא את דמותה. מדובר באישה המופלאה ביותר שנוצרה אי פעם, כזו שתמיד מקסימה, תמיד חסרת בטחון למרות שהיא יפה, תמיד מבינה, תמיד חיננית, תמיד רוצה להביא ילדים לעולם. מקאדמס עושה עבודה יפה, אבל הדמות שלה מחלישה את כל האופרציה, ולא באשמתה.
כן, על אף ההומור המצויין יש בעיות כתיבה לסרט, במיוחד המלכודת הגדולה שגורמת לכך שאין לך ככותב שום יכולת להלחיץ את הצופה בסיטואציה מותחת, מכיוון שתמיד יש אפשרות לחזור בזמן ולתקן אותה. ובאופן כללי נדמה שקרטיס חיבב את הדמויות שלו עד כדי כך שהוא ניסה להקשות עליהן כמה שפחות. בכיף, אני אומר. אני חייב להודות, כל כמה סרטים, מותר להתקל באחד שפשוט רוצה שלכולם יהיה טוב. למרבה הצער, יש גם אלמנט של מריחה לקראת הסוף וכמו כל סרט שנעשה מאז "רשימת שינדלר" – גם את הסרט הזה היה אפשר להדק בעשרים הדקות האחרונות.

המרכיב הסודי של "כל הזמן שבעולם" הוא הדבר הכי חשוב בקומדיות רומנטיות, וזה כמובן דמויות המשנה. תחשבו על זה, אין שום קומדיה רומנטית מוצלחת בלי דמויות משנה חזקות. פה יש בנק די מעולה שלהם שככולל את טום הולנדר, ביל ניי ועוד כל מיני ג'ינג'ים.
הסרט הזה הוא כיף אחד עצום שמצריך השבתה של הציניות. לי זה היה פחות קשה ממה שחשבתי.

הקרנה נוספת: 26.9, 19:00, אודיטוריום / 28.9, 19:30, אודיטוריום

"אנחנו מה שאנחנו" – We Are What We Are

אנחנו מה שאנחנולסרט הזה אני מאוד מצטער שהגעתי לא מוכן. גם לא הספקתי לראות את המקור המקסיקני לסרט, וגם לא ראיתי אף אחד מסרטיו הקודמים של במאי הרימייק האמריקני הזה ג'ים מיקל. אני מאמין שאם הייתי יודע יותר לפני הצפייה הייתי מגיע עם מערכת ציפיות שונה והייתי נהנה ומעריך את הסרט הרבה יותר.
אז קודם כל, אם אתם שואלים אותי, "אנחנו מי שאנחנו" איננו סרט אימה, אלא מותחן. זה נשמע כמו הגדרה קטנונית, אבל בהקשר של הסרט הזה היא קריטית. אמנם לסרט יש בסופו קליימקס מדמם וקיצוני במיוחד אבל הדרך לשם נבנית לאט ובאופן מונוטוני, שלא כמו סרטי אימה שפועלים כמו רכבת שדים של הפחדות והרגעות.

אחרי פתיחה מצויינת, בחמישים הדקות הבאות של הסרט כמעט לא קורה כלום, והוא מתנהל כמו דרמה משפחתית אפילה במיוחד. הוא אמנם מייצר אווירה מלחיצה ומטרידה, אבל כאשר מצפים שוב ושוב שהאימה תתניע, נשארים מעט מאוכזבים. לכן אני כותב שעדיף לדעת מראש את הכיוון שהסרט הולך אליו.
הסיפור הוא על משפחה גרעינית שגרה באיזור נחשל בארה"ב, שבה האב מתעקש לשמור על מסורת מורבידית לחלוטין שהיא הציפייה לגאולה ולישו דרך אכילת בשר אדם. סערת מזג אוויר במימדים תנ"כיים (דימוי שחוזר בסרט המון) שפוקדת את האיזור, חושפת את הסודות הקבורים ומאלצת את שתי הבנות במשפחה לשאול שאלות שיהפכו להיות דילמות של חיים ומוות.

אז הסרט, כאמור, עשוי מצויין, אבל הקצב האיטי שלו פוגם בו. אם נכנסים לקטע הזה בזמן אפשר להינות מאוד מההופעות של ביל סאגה (לנצח המאמן הפדופיל מ"עור מסתורי" המדהים), מייקל פארקס האהוב עלינו ("כנסיית הפחד", "להרוג את ביל", פלאנט טרור") ואפילו קלי מקג'יליס שמי שראה אותה פעם אחרונה רק ב"העד" ו"אהבה בשחקים" אין לו שום סיכוי לזהות אותה. אפשר גם לנסות להבין מהי האלגוריה העומדת במרכז הסרט (אני מניח שלא עשו סרט על קניבלים רק לצורך הקניבליזם), אבל בשבילי זה היה מאוחר מדי בלילה. אני מניח שמדובר בהבנת קונספט המסורת אצל אנשים והנחלתו הלאה. האם אנחנו יכולים להתנער ממסורות וטקסים שהושרשו בנו בגיל מוקדם? שוט הסיום של הסרט בהחלט מאוד מטריד בנושא הזה.
כשאחזור לחיים, אני לחלוטין מתכוון לצפות בגרסה המקסיקנית ואולי להרים לבלוג פוסט חדש בסדרת "אז והיום". חכו לעדכונים.

הקרנה נוספת: 22.9, 23:00, סינמטק

נתראה בחיפה או כאן, בסקירה של מחר.

תגובות

  1. הילה הגיב:

    יש סרט מומלץ מאילו שמוקרנים מחר? (ראשון)

    1. יום א' ב14:15 יש את "צלילים מהשכונה" שאני מאוד ממליץ. הנה הכתבה עליו כאן בסריטה:
      http://srita.net/2013/09/17/kleber_mendoca_filho

      אני גם מאוד סקרן לגבי MAGIC MAGIC – מאוחר בלילה, אבל לא בונה על זה יותר מדי. אני מאוד אוהב את הבמאי (צ'יליאני). שעשה סרט שכנראה די משונה עם מייקל סרה, שמאוד אהב גם את הסרטים הקודמים שלו (האמנת, חתולים זקנים) והזמין אותו לעשות סרטים ביחד.

  2. gbroyn הגיב:

    זהירות מהסרט של דה פלמה ,תשוקה .כנראה שעתידו כבר אחריו .נפילה רצינית .

  3. Iron G הגיב:

    אור צחקתי הרבה ובקול רם. אוהב אותך!

להגיב על gbroynלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.