• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #4 (אורון)

8 ביולי 2013 מאת אורון שמיר

אתמול נאלצתי להבריז מן הפסטיבל (זוכרים את האוטו שהתקלקל ביום הראשון?) אבל החופשה שנכפתה עליי עוד תעשה לי רק טוב בהמשך ותאפשר לי להסתחרר פנימה אל תוך המערבולת שהוא פסטיבל קולנוע בחפץ לב ועם עוד קצת בטריה בעקבות שעות שינה שלא תכננתי. הפסקה שכזו גם מאפשרת הסתכלות חיצונית על הכיף הדחוס והאינטסנסיבי הזה של צפיה בסרט, היתקלויות ושיחות מסדרון, התנצלות וריצה לסרט הבא – וחוזר חלילה. השנה כבר מצאתי את עצמי מגרש הרהורי כפירה של העדפת ישיבה נינוחה לארוחת צהריים/ערב נורמלית ושיחת חולין על פני צפייה בעוד סרט בפסטיבל. אנא תייגו תחת #יכול_להיות_שאני_מזדקן.

לכן ובשל כך, הדיווח הנוכחי שלי יכלול כמה עניינים הקשורים לקולנוע אבל אינם סרטים, בעיקר מיום שבת, מלבד דעותיי הקצרצרות על כמה סרטים שהוצגו בפסטיבל וטרם כתבתי עליהם מילה. אבל נתחיל עם הסרטים, איך לא.

כנופיית החוטאס
La bande des Jotas
gang-of-the-jotas

איזו אשה מוזרה היא מרג'אן סטראפי, לפחות על פי סרטה החדש והמוזר לא פחות "כנופיית החוטאס". היוצרת של "פרספוליס" המונפש יצרה הפעם סרט שהוא אמנם מצולם, אבל מכיל שטיקים שהיו אולי מתאימים לסרט אנימציה ואווירה כללית של דאחקה פנימית. זאת משום שאת שלוש הדמויות הראשיות בסרט מגלמים סטראפי עצמה, אחד המפיקים שלה (מטיאס ריפה) והעורך הקבוע של סרטיה (סטפן רושה). הם שני שחקני בדמינגטון שמגיעים לטורנירים חשובים, והיא אשה מסתורית שדי מאלצת אותם להגן עליה מפני הכנופיה שהעניקה את שמה לסרט – פושעים ספרדים שרצחו את אחותה, ושכל השמות של חבריה מתחילים באות J (ומכאן Jotas). אגב, את כל החי"תניקים מגלם האמן האיראני עלי מפאחרי, אפרופו ליהוקים גחמתיים. הבדיחות הפנימיות ממשיכות גם בעלילה עצמה, כאשר שני הגברים מנסים נואשות להבין מה מוצאה של האשה, שלא מוכנה לגלות דבר על עברה (סטראפי הרי עשתה סרט שלם על ימיה באיראן והגירתה לצרפת).

כך שהסרט עצמו הוא פחות או יותר אוסף של סצנות סוריאליסטיות למדי, משעשעות או מייגעות לסירוגין, של הדינמיקה המשתנה בין שלושת הזרים והמפגשים החוזרים שלהם עם עוד ועוד חברי כנופיה, שרובם נראים בלתי מזיקים בעליל, אציין ואומר. עד רמה כזו שגורמת לך לפקפק באמינותה של הדמות אותה מגלמת סטראפי, באופן כזה שגרם לי לחשוש כי פספסתי איזה רובד מטא-קולנועי נוסף. או סתם לפתור את הסרט כשעשוע עצמי של הבמאית והכנופיה שלה עצמה.

הנוער
hanoar

התחרות הישראלית כבר הגיע לנקודת האמצע שלה, כאשר לאחר "עראבני" הוקרנו כבר גם "פנתר לבן", שכבש גם לבבות הקהל הירושלמי, וגם "הנוער". שלושתם, אגב, בוגרי פסטיבל דרום האחרון. על סרטו של דני רייספלד כבר הרעפתי את חיבתי, כזכור, אבל על פיצ'ר הביכורים של תום שובל טרם הרחבתי את דעתי וזו הזדמנות מצויינת לעשות כן, למרות שאני מודיע מראש – יש לי עוד המון מה להגיד על הסרט, שראוי לדיון נרחב כאשר ייצא.

מה שקנה אותי באופן בלתי מתפשר ב"הנוער" הוא אמנות בניית הנראטיב מהסוג שמאוד חסר לי בקולנוע הישראלי. שובל היה יכול בקלות לייצר עוד סרט על משפחה ישראלית מתפוררת, המתרחש בסוף שבוע אחד ודחוס באירועים דרמתיים – ההורים עומדים למכור את דירתם אשר בפרברים, והילדים פונים אל נתיב קרימינלי כדי לנסות ולפתור בדרך זו את הבעיות הכלכליות של משפחתם. אך שובל בוחר להתמקד בסיפורם של הנערים, המגולמים בידי האחים דוד ואיתן קוניו (אני מהמר על זכייה כפולה שלהם בפרס השחקן הראשי כאן בפסטיבל) ולוקח את הסרט שלו אל הקצה, אל התהום, מכריח את הצופה להביט מטה. ומדובר בסרט שממש מכווץ מרוב חרדה ברגעים מסויימים, הקשורים לפשע אותו מבצעים השניים. האופן בו שובל מוזג פנימה מדי פעם את הסיפור המשפחתי, או מפנה את הזרקור אל הדמויות המשניות של האב (משה איבגי) והאם (שירילי דשא) הם מלאכת מחשבת של מספר סיפורים מחונן. אני עוצר את עצמי מלספיילר את העלילה כדי להסביר את כוונתי, אבל מי שיראה ודאי יבין, במיוחד בכל הנוגע לסיום המטלטל של הסרט.

מלבד התסריט המצטיין, "הנוער" נהנה גם ממשחק משובח של הקאסט, צילום אווירתי שלעיתים גם מכה בתדהמה הודות ליכולות של ירון שרף, וידו הבטוחה של שובל, שלא חושש לא לתת לקהל את מה שהוא רוצה ומצפה לו גם ברגעי מפתח, כנראה כי הוא יודע שהסרט אכן יתגבש בסופו של דבר לחוויה כוללת. ברגע שאאזור אומץ לשוב ולצלול יחד עם הגיבורים אל הפינות החשוכות והמטונפות של החברה הישראלית, אצפה בסרט הזה בשנית כדי לנתחו כמו שצריך ובאורך היריעה לו הוא ראוי.

turan-cannes

אורח הפסטיבל ופורום המבקרים – קנת טוראן

מלבד סרטים, כפי שציינתי בפתיחת הפוסט, הפסטיבל הוא גם הזדמנות נהדרת להיות נוכח גם בדיונים אינטלקטואליים על אמנות הקולנוע. והפאנל שכותרתו "Frenemies: יחסי אהבה-שנאה בין במאים ומבקרים", סיפק את הסחורה בתחום זה. מדובר באירוע ההשקה של פורום מבקרי הקולנוע בישראל, גוף שמטרתו לאגד את כלל מבקרי הקולנוע בארץ תחת המטריה של ארגון העיתונאים, כדי לקדם את השיח הקולנועי בישראל, בין היתר. בפאנל ישבו זה מול זה קנת טוראן, מבקר הקולנוע של הלוס אנג'לס טיימס, והבמאי הישראלי אבי נשר ("פלאות"), שהיה מבקר בעברו הרחוק ואף עבד מספר שנים בחו"ל. ביניהם ישב פבלו, שהנחה את האירוע, אבל הוא היה הדבר הכי קרוב לחיץ בין המבקר והבמאי, שלא רק שלא התקוטטו מילולית אלא אף הסכימו רבות על נושאים כמו חשיבותו ותפקידו של המבקר, או מקומו ביקום המסועף הזה שנקרא תעשיית הקולנוע.

טוראן, שמפורסם בזכות תקרית לא נעימה שהייתה לו עם ג'יימס קמרון בימי "טיטאניק", הוא מבקר מהאסכולה הישנה והיה מרתק לשמוע אותו מדבר הן על קולנוע והן על ביקורת קולנוע. בתור בלוגר בסריטה, שרבים מחבריו מצויים מעת לעת בדילמות כאלה ואחרות על מהות עבודתם, הערכתי את ההקרבה של טוראן ("אני חי בלוס אנג'לס אבל אין לי חברים בתעשייה, ואני עובד מאוד קשה כדי לשמור על המצב הזה") המחוייבות שלו ("מערכת היחסים היחידה שיש לי היא ביני ובין קוראיי, אין לי שום קשר אל במאיי הסרטים") והגישה שלו ("אני לא קוטל סרטים קטנים, אני מעדיף לא לכתוב עליהם כלל אם לא אהבתי אותם ולסייע להם למצוא מפיץ אם הם כן דיברו אליי"). כמובן שהטקטיקה שהוא מציע אינה אפשרית במיוחד במדינה קטנה עם תעשייה זעירה כמו ישראל, אבל המפגש עימו עזר לי לפרק כמה מוקשים בטקסט שאני עובד עליו זה זמן מה הנוגע ליחסי מבקרים-במאים בארץ.

veronika_hamama

רוני קידר, הזוכה בחממת הקולנוע השנתית

עוד אירוע פסטיבלי משמח שהגיע לשיאו בשבת הוא סיומה של חממת הקולנוע, סדנת פיתוח פרוייקטים בינלאומית עליה חתום ביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל והעומד בראשו, רנן שור. בדומה לסדנת התסריטאות של פסטיבל סאנדנס, למשל, מתקבצת בכל שנה במשכנות שאננים קבוצת קולנוענים מבטיחה, מכל קצוות תבל אבל עם דגש ישראלי במקרה שלנו, לעבודת פיתוח מסיבית שנמשכת כחצי שנה ואשר בסיומה נבחרים שני פרוייקטים אשר זוכים במענק הפקה אשר אמור לאפשר להם להתחיל להוציא לפועל את התסריט ולהפכו לסרט, יחד עם תשומת לב בינלאומית שעשויה למשוך משקיעים נוספים. השנה התמודדו שמות מבטיחים בנוף הקולנוע הישראלי, כמו יהונתן אינדורסקי ("דרייבר", "שטיסל"), בנימין פרידנברג ("סיור מודרך") ועידו סוסקולני (צלם בדרך כלל, שבהקשר שלו שווה להזכיר את "צווארון כחול לבן") וכן יוצרים עתירי פוטנציאל מכל העולם. על כולם גברו שניים – אל המקום השני הגיע דני רוזנברג ("בית אבי") שזכה במענק כספי להפקת סרטו הראשון באורך מלא, "החייל הרזה", ואת הפרס הראשון (הכספי גם הוא) קטפה יקירת הבלוג רוני קידר. היא וודאי תנצל את המענק כדי להפיק 4-5 סרטים חדשים אם לשפוט לפי קצב העבודה שלה, אבל זה גם אומר שהיא קרובה מאי פעם לסרט שלישי באורך מלא, "משפחה" שמו, אחרי שבכורת הבימוי שלה "ג'ו + בל" כבר נדמית כזיכרון רחוק ו״סופעולם״ עומד לצאת ממש בקרוב. ברכות.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.