• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

לקראת "מעבר לגבעות": חמש הערות על הקולנוע של מונג'יו ועל הקולנוע בכלל

25 ביוני 2013 מאת עופר ליברגל

תזכורת: ביום שישי הקרוב, ה-28.6, יוקרן בשעה 11:00 סרטו של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו "מעבר לגבעות" (Beyond the Hills), זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן הקודם. הסרט לא הוקרן מסחרית בארץ וזוהי הזדמנות לצפות בו על מסך גדול, באולם 2 אשר בקולנוע לב שבדיזנגוף סנטר. לפני ולאחר הסרט נהיה שם אנחנו לדיון בהשתתפות הקהל, במסגרת סדרת מפגשים שנקראת "סרטים מחוץ לזרם", יוזמה משותפת של קולנוע לב והבלוג. כרטיסים ניתן להזמין כבר עכשיו דרך האתר של קולנוע לב – בבוקסה האדומה של "רכישת כרטיסים" יש לבחור בבית הקולנוע "לב תל אביב", ובסרט ששמו "סרטים מחוץ לזרם – מעבר לגבעות". כהכנה, הנה חמש הערות על הקולנוע של הבמאי, וגם על קולנוע בכלל.

1. המתח שבקצב איטי

כריסטיאן מונג'יו מרבה לעבוד בשוטים ארוכים, עם מעט מאוד תנועות מצלמה (אם בכלל), לעיתים עם מעט מאוד שינויים במיזנסצנה, כלומר תנועה של אנשים בתוך הפריים. בכך, אגב, הוא רחוק מלהיות יוצא דופן בקולנוע הרומני, המזרח אירופאי או אפילו העולמי של השנים האחרונות. אבל לשימוש הזה בטכניקה יש משמעות מעבר לכך שהוא מבטיח קבלה אוטומטית לפסטיבל קאן. הקצב האיטי גורם לקהל להיות מודע לזמן החולף, לייחל לבוא השוט הבא, "להשתעמם", אך גם לחשוב על דימוי כתמונה בעלת ערך אסתטי וגם כתיאור של מצב קיים. הטכניקה הזו מייצרת אמירה על המצב הסטטי של הדמויות והעלילה (ראו סעיף 2) אך גם, באופן שנראה פרודקסלי, מייצרת מתח.

לרוב בקולנוע, סרטי מתח מזוהים עם קצב מהיר, עם קווי עלילה מפותלים שנחשפים באיטיות. אצל מונג'יו, המתח לא נובע מן הרצון לדעת איך הסיפור יימשך, אלא מכך שיודעים איך הסיפור מתנהל. הוא דומה יותר למתח שאנחנו מרגשים בחיי היום יום. כשאחנו מחכים לשיחת טלפון שלא מגיעה, או חוששים משיחת טלפון אחרת שעלולה להגיע. כשרוצים להתקרב יותר לאדם שנמצע עימנו בחדר, כשלא מוצאים את המילים להגיד את מה שרוצים לבטא. המתח בסרטים של מונג'יו קשור גם למתח שנובע מן המשטר, בעיקר בסרטים כגון "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" או "Tales From the Golden Age" הדנים המשטר הקומוניסטי-רודני, אך גם בסרט כגון "מעבר לגבעות" שמתרחש כשני עשורים לאחר תום אותו משטר. למרות שהדמיות הראשיות בסרט חוו אותו רק בילדות, הפחד מן הרודנות נשאר עמוק בתוך ב-DNA של הסרט.

2. מצב סטטי של דמויות ועלילה

אנחנו רגילים לסרטים הנעים באופן לינארי, מנקודה A דרך נקודה B ועד לנקודה C. לא מדובר רק על ההתפתחות של העלילה, אלא גם על ההתפתחות של הדמויות – הן מתחילות ממצב נפשי מסויים, עוברות אירוע המשנה אותן או דורש מהן להשתנות ואז משתנות עד שהן מגיעות למצב אחר, או חוזרות למצב דומה למצב הקודם, בסוף הסרט. זאת הדרך עליה ימליצו אנשים כמו סיד פילד או רוברט מקיי בספרי הדרכה לכתיבת תסריט. עבור מונג'יו, דרך הסיפור הוז לא רלוונטית ואף סותרת את המסר, או יותר נכון, את המצב, שהוא מנסה להעביר. הדמויות בסרטיו תקועות באותו מצב פסיכולוגי. הסרטים לא נטולים תפניות בעלילה, אך חוסר היכולת של הדמויות לעבור את השינוי הנחוץ מגמד במידה רבה את רוב ההתרחשויות הללו.

במידה מסוימת זה נכון גם לגבי ההפלה, שהיא לכאורה האירוע שמניע את כל המצב הנפשי בסרט "ארבעה חודשים, 3 שבועות ויומיים", אלא שהמצב הוא עמוק יותר. המצוקה הנפשית והחברתית שמתאר מונג'יו פשוט לא ניתנת לטיפול, בטח במקרים בהם היא נתקלת בקבעון שונה וחוסר הבנה מצד האנשים המנסים לעזור. האם מדובר בדמויות בעלות עומק פסיכולוגי פחות? איני סבור כך. במידה רבה אנו חוזים באנשים אמיתיים יותר, כיוון שהמצוקה שלהם לא נחשפת מיד, אלא לאורך זמן וכיוון שאנחנו מפענחים את מצבם לא דרך דברים הנאמרים בבירור, אלא דרך רמיזות דקות. הקולנוע הזה עלול להיראות כחוזר על עצמו, אבל אלה שקשובים לפרטים הקטנים, מגלים שגם במצב הסטטי יש ניואנסים ויש הפתעות קטנות. במידה רבה, הסרטים של מונג'יו הם וריאציות שונות על סיטואציה דרמטית נתונה, תיאור חוזר של החיה אהנושית המופלאה, שהוא הטיל לתוך מצב שהוא לא שגרתי עבורה, גם אם לאורך חלקים מן הסרט הוא עלול להיתפס כלא-דרמטי אצל חלק מן הצופים. אבל כמי שחי בעולם, אני יודע שהתרחשויות סוערות מתחוללות גם ברגעים בהם נראה שאין הרבה התרחשות.

3. אנשים טובים הם אנשים רעים

עוד נקודה שספרי התסריטאות מסבירים מתוך הנחה שהיא מובנת מאליה, היא הבחנה בין הפרוטגוניסט, עימו הקהל אמור להזדהות והאנטגוניסט, לו לכאורה הקהל בז. אני מאוד מקווה שאנשים לא שופטים זרים לחיובי ושלילי גם מחוץ לקולנוע (לצערי, יש לי ספקות). הקולנוע של מונג'יו מציג גרסה אחרת: אומנם קל במבט ראשון לטעון כי הפורטגוניסטיות בסרטיו הן הנשים הניצבות במרכז היצירה, אבל מבט מעמיק מגלה כי האנשים המאתגרים אותם וההופכים את חייהן לסיוט, פועלים מתוך כוונות טובות. גם ה"גיבורות" נוהגות בעיוורון כלפי האחרים ואף מבצעות מעשים אכזריים כלפי הזולת וכלפי עצמן. אולי זו הסיבה שבגינה זכינו למבט ארוך על העובר בסוף "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" בעוד ב"מעבר לגבעות" האכזריות של הדמויות הראשיות מועברת בצורה פחות קיצונית ויותר נתונה לפרשנות אישית. לדעתי, זה מראה את ההתפתחות של מונג'יו כקולנוען, שעבורי נמצא אחרי "מעבר לגבעות" בפסגה של הקולנוע העולמי.

4. שני פריימים:

4 חודשים

כבמאי שבפסגה, מונג'יו הוא קודם כל אמן קולנוע, כלומר אמן אודיו-ויזאולי מדרגה ראושנה. הוא לא מנסה להתריס נגד הקולנוע ההוליוודי, כפי שאולי מצטייר מן ההערות הקודמות שלי, אלא לייצר את האמנות שלו. הקומפוציזיה הזו, מתוך "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" נמשכת מספר דקות על המסך, ובה האנשים סביב השולחן מדברים ומדברים (ומדברים) על דברים שהם פחות רלוונטים למרכז הרגשי של הסרט. אבל הלב הרגשי של הסרט מצוי במסגור של הדמות בה מתמקד הסרט (כפי שרמזתי בסעיף 3, המילה "גיבורה" לא בדיוק מתאימה לה). המצוקה שלה עוברת גם אם לא ראיתם את שאר הסרט, בעיצוב תמונה שעומד בניגוד לאלף מילים הנאמרות בזמן שאנו חוזים בה. אישה אחת הנשלטת על ידי כל החברה המקיפה אותה, האוהבת אותה לכאורה. והנה ב"מעבר לגבעות" קומפוזיציה אחרת בה גבר אחד לוכד קבוצה של נשים, אותן הוא אוהב ולמענן הוא פועל.

beyond-the-hills-cannes

5. מדוע אנו הולכים לקולנוע?

על מנת להתבדר? על מנת להתאהב? על מנת לעבור חוויה רוחנית? על מנת לראות פיסת חיים כפי שתפס אותה אדם אחר? על מנת ללמוד משהו על הטבע של כלל האנושות, של תרבות זרה, או על הטבע שלנו? כל התשובות נכונות, אם כי לא כולן בהכרח נוכחות בכל סרט וסרט. אני מניח שטענה שתעלה כנגד "מעבר לגבעות" היא שהוא לא "מבדר", לא מנסה לתקשר עם הקהל ובעיקר לא מסביר את עצמו עד הסוף. אבל בדרכו, זהו כן סרט מבדר. בסרט הזה, מונג'יו נע בקצב שהרגיש פחות איטי ומונוטוני ממה שעשוי להשתמע מן הפסקאות הקודמות שלי. הכל משרת סוג של אמירה וחוויה שהוא מבקש לייצר – אמירה על אהבה, על אמונה, על נאמנות ועל חוסר הבנה. אמירה על רומניה של ימינו, על העבר של רומניה וגם על ההווה של ישראל (אף כי הוא בוודאי לא חשב על כך) ומה שאני לוקח מן הסרט לא חופף לכוונת היוצר או למה שאף צופה אחר ייקח מן הסרט. אבל יש כל כך הרבה מה לקחת מן הסרט הזה – סרט על בני אדם שלא מבינים אחד את השני, אבל שמלא בהבנה כלפי האדם באשר הוא אדם, גם ברגעיו האכזריים והקטנים.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.