• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

בעקבות "מנתק המים" ו"יותר איטי מלב": על היחס בין העיר והקולנוע

22 ביולי 2012 מאת אור סיגולי

הקולנוע הישראלי והסביבה העירונית תמיד הלכו טוב ביחד. יכול להיות שזה מכיוון שבתעשייה המקומית אין תקציבים לבניית סטים, יכול להיות שבגלל שההיכרות של הצופים עם כל פינה בארצנו הקטנה אין מקום לברוא עיר חדשה באופן אמין, יכול להיות שפשוט יוצרי הקולנוע בארץ הם יצורים אורבניים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, ישנו איזה קשר הדוק בין המרחב האורבני והסרטים הישראלים. השילוב הזה יצר כמה עבודות מרתקות שמשלבות בין עלילה וסטינג באופן מרשים ובלתי ניתן להפרדה.
כמובן שתל אביב היא המנצחת בתחרות העיסוק הקולנועי, באופן די מובן מאליו. סרטים כמו "שורו", "החיים על פי אגפא", "אור", "נישואים פיקטיביים", "עיניים גדולות", "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"נמס בגשם" הרוויחו הרבה מאוד מיחסי הגומלין בין המצלמה והרחוב.
הדוגמאות הן אין סופיות וכולן פתח לדיון מרתק: תל אביב מול ירושלים של "השוטר", חיפה מול תל אביב של "כנפיים שבורות", ירושלים של "חופשת קיץ" או "שלושה ימים וילד", טבריה של "אביבה אהובתי" ועוד ועוד.

ב2012 נעשו בארץ שני סרטים מובהקים על עיר וקולנוע. שניהם בעיני מהסרטים הראויים והבולטים של הקולנוע הישראלי השנה, שפגמיהם הבולטים אפילו הופכים אותם לקולנוע יותר מעניין מהרגיל. היפה באמת הוא שכל מה שכל כך שונה בין שני הסרטים האלו – מעשרות סיבות – בעצם הופך למשהו משותף. שני סרטים זרים זה לזה אשר מתקשרים זה עם זה.
הראשון הוא "מנתק המים", סרט הביכורים של עידן הובל. הסרט, כזכור, היה צריך להחשף לראשונה בפסטיבל ירושלים אך נמשך משם כמה ימים לפני לטובת בכורה חגיגית בפסטיבל ונציה הקרוב.
הסרט השני הוא עבודתם של ינאי גוז ויוני זיכהולץ, "יותר איטי מלב", אשר הוקרן בפסטיבל שדרות (אורון תפס אותו שם) כמו גם בפסטיבל לקולנוע גאה בתל אביב. את הסרט הזה אפשר למצוא בהקרנות סינמטקיות הפתוחות לקהל הרחב בימים אלו ממש.

"מנתק המים" מתרחש בנהריה, ו"יותר איטי מלב" בתל אביב. שניהם סרטים שלוקחים עיר קיימת ומעצבים אותה באופן סובייקטיבי לצרכיהם. עם זאת, קשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה, שתי גישות קולנועיות ושתי ערים שונות זו מזו: נהריה המשרטטת עולם מדכא, ריאליסטי, מתיש וצרוב שמש; ותל אביב המהלכת על הקו שבין הפנטזיה והמציאות, סקסית, נוקטורנלית, צפופה ומהפנטת.
המשותף לשני הסרטים האלו הוא דרך הסיפור הספציפית שמייצרת סיטואציה חד משמעית לצופה בהם: כבר בדקות הראשונות עליך להחליט – לעיתים שלא במודע – אם אתה נותן לסרט להוביל אותך, או שמא מתנגד לו. אם ויתרת, סביר להניח שהמשך הסרט יהיה קשה מנשוא, אך אם מצאת למה להתחבר ונתפסת על הטון המסויים, מחכה לך חוויה קולנועית משמעותית.

ב"מנתק המים" מגלם משה איבגי (לדעתי בתפקידו הטוב ביותר לפחות מאז "מטאליק בלוז") עובד עירייה שמקבל על עצמו, תמורת תשלום זעום, להוציא לפועל צווי עירייה על אי תשלום חשבון המים. הוא מסתובב בטנדר הכל כך ישראלי שלו – שאפשר ממש להריח את ריפוד המושבים שעמד יותר מדי זמן בשמש – משכונה לשכונה ושולל מהתושבים את הדבר הבסיסי ביותר לקיומם. הוא עושה זאת שפוף, לא גאה, טרוד ומותש, אבל הוא יודע שאין לו ברירה. לא רק כלכלת המשפחה שלו תלויה בזה, אלא גם בריאותו הפיזית והנפשית. עבודה – כל עבודה – תמנע ממנו להדרדר שוב ותעניק סיבה לחייו.
עידן הובל והצלם איתי מרום (שעשה פלאים גם בסרט אחר ושונה לחלוטין השנה, "אף פעם לא מאוחר מדי") לא מרחמים על הצופה ומכים בו בפריימים מסנוורים בעלי אסתטיקה מאוד לא נוחה.
נהריה של "מנתק המים" מתפוררת, מאובקת, אך גם פתוחה מאוד. הצילום לעיתים מרוחק מהמתרחש, ומשתמש בגיאוגרפיה ובצחיחות של המרחב כדי להמחיש את חוסר הנוחות של הגיבור בסביבה, את החשש ממעשיו ואת חוסר היכולת להאחז במשהו בהישג יד, שיעניק משענת או בטחון.

עיר מתייבשת. מתוך "מנתק המים"

נדמה שאסתטיקת השכונות הזו, הקולנוע שמנציח את השיכונים הישראלים בשיא עליבותם עד לכך שזה מקבל איזשהו חן חמקמק, הפך להיות אחד הדברים הסקסיים ביותר בקולנוע הישראלי, לפחות לעיניים זרות. ולראייה, שימו לב לכמה מהסרטים הישראלים שזכו לחיבוק החם ביותר מפסטיבלי העולם בעשור האחרון: "אור", "ביקור התזמורת", "עג'מי", "המשוטט", "המשגיחים".
המבנים המלבניים חסרי הייחוד, התריסים הלבנים, הסמטאות האחוריות והרחובות נטולי הרומנטיקה, אלו המייצגים את האורבניות הישראלית בדרך כלל. "מנתק המים" לא שונה מהם מלבד כך שנהריה – בשונה מערי מרכז הארץ – איפשרה ליוצריו פריימים רחוקים ורחבי ידיים.
הסרט מתעסק (בין היתר) במאבקים היומיומיים והלא הירואיים שלנו. ברצון לעבור עוד יום, ברצון להצטייר כדמות משמעותית מול ילדיך ולדאוג להם, ברצון לשמור על כבוד.
הכבוד הזה, שהולך ונתמך במוטיב המים של הסרט, מראה רחובות יבשים עם צמחייה מדברית. כמו הרחוב שצמא למים, כך האדם צמא לכבוד (במובן של dignity) – ושניהם לא בנמצא.

ככה, רק בדיוק אחרת, הוא המצב בסרט הישראלי השני ומהעניין, "יותר איטי מלב" (שכאמור תוכלו לתפוס בסינמטק תל אביב שלוש פעמים בשבוע לחודש נוסף, בעקבות ההצלחה עד כה).
סרטם של גוז וזיכהולץ הוא סיפור שקשה לסכם בכמה מילים, לטוב ולרע.
ובעצם – עם כל הכבוד לרוני הדר וגיא לואל – הגיבורה האמיתית של הסרט היא תל אביב. זה נכון שנדמה שהעיר הזו כבר יצאה מכל החורים בקולנוע הישראלי, אבל העיר שמובאת לנו ב"יותר איטי מלב" שונה כמעט לחלוטין מרוב התל אביב שנתקלנו בה.

הפעם על התחושה האורבנית והשימוש במרחב העירוני אחראים לא רק הבמאים והצלם (שי פלג בעבודה מרשימה ביותר) והמעצבים האומנותיים (רעיה ברוקנטל, שרה פיליפ, עופר שחר), אלא גם ובעיקר המוזיקאי אופיר ליבוביץ'.
המוזיקה שליבוביץ' הלחין – מין ג'אז אפל וסוחף, שלי באופן אישי מזוהה עם סרטים על ניו יורק של שנות הארבעים כמו "Sweet Smell of Success" – נמצאת השנה בראש רשימת המוזיקות של הקולנוע הישראלי. והדרך שבה מהלכות זו לצד זו הסמטאות התל אביביות והחצוצרה של פס הקול, בונה אווירה מאוד מסויימת וכמעט חלומית.
על מה שקובריק עשה ב"עיניים עצומות לרווחה" אמר מרטין סקורסזה שזה כמו להיות בתוך ניו יורק של חלום – כלומר הכל אותו דבר אבל כלום לא נכון. תל אביב של "יותר איטי מלב" היא ממש כזו. אלו רחובות מוכרים, אלו גגות שרואים בכל מקום בעיר, ועם זאת יש שם משהו אחר.
בגלל אופיו של התסריט קשה להצביע באופן מאוד ברור על התימות המרכזיות. לפעמים חשבתי לעצמי אולי טוב היה אם היוצרים היו מוותרים לגמרי על הנסיון לעגן את העלילה במונחים של סיפור ריאליסטי ומשחררים את סיפור המסגרת שמשמש כמו רצועה חונקת על צווארו – ומטביעים אותנו עד הסוף בעולם הכל כך משונה והכל כך יפה שהחכימו לברוא. עלילת הסרט ויחסי הדמויות נתפסו לי מדי פעם כמו תירוץ לסיפור על תל אביב שנמצאת בראשם של צמד הבמאים, כפי שרק הם חווים אותה, על רחובותיה ובנייניה. בעיני כמעט כל הצלחותיו של הסרט עומדות על העיר הזרה שנבטת אלינו מהמסך, שכולנו היינו בה מתישהו, אבל אף פעם לא ראינו אותה בדיוק ככה.

השימוש הזה בעיר מצליח לטלטל את הקרקע תחת רגליו של הצופה ומשאיר אותו במקום של חוסר ודאות, של מתח וחשד. העיר המסתורית, החיה והרוחשת כל הזמן בין הצללים, מגבה באופן נהדר את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות, ובין דמויות המשנה.
באופן אישי, כמעריץ גדול של הקולנוע של ריינר וורנר פאסבינדר ושל קולנוע אורבני, לא יכולתי להשאר אדיש לעשייה הקולנועית של "יותר איטי מלב".

עיר שסוגרת על המציאות. "יותר איטי מלב"

"מנתק המים" ו"יותר איטי מלב" הם סרטים שאפשר לטבוע בהם ולצאת מהם בלב פועם בחוזקה, באותה מידה שאפשר לבטלם בהינף יד. הכל תלוי באותו רגע חמקמק אי שם בהתחלה, כאשר העולם שבקשו ליצור לאט נפרש לנגד עיניך, בו אתה עלול ליפול שדוד או להשאר מנוכר. אני שמחתי בכך שיצא לי להינות משניהם למרות שהחלקים הפחות מהודקים שלהם בלטו לי, וכפי שאמרתי, בעיני זה תרם לחיבתי אליהם ולשניהם ראויה התייחסות נוספת ומעמיקה לשלל מרכיביהם.
אבל כדי לחזור לנושא שלנו, בשני הסרטים האלו הצליחו קולנוענים לייצר מרחב אורבני ייחודי ולרתום אותו לצרכיהם. שניהם סרטים מרתקים דרך הפריזמה הזו כי באופן שונה זה מזה הם לוקחים מרחב מוכר ועושים אותו ייחודי להם. זה לא מעט.

תגובות

  1. איתי הגיב:

    הבעיות שלי עם שני הסרטים האלה מתחילות דווקא עם הצד האסתטי שלהם. אמנם הרדידות של הטקסטים הספרותיים (וכל קו העלילה שעוסק בכתיבה) ביותר איטי מלב, או הסכמטיות של האירועים (ובמידה מסוימת גם הדמויות) במנתק המים יכולים להיחשב כפגמים שניתן לחיות איתם בהינתן ערך מוסף אחר, אך העובדה שהם מלווים בבחירות סגנוניות כל כך בעייתיות הן מה שהופכים אותם לסרטים לא טובים בעיני.

    יותר איטי מלב ממשיך את הקו של סרטם הקודם של זיכהולץ וגוז, "אלנבי רומאנס", של הסתכלות רומנטית, על גבול הפטישיסטית בלוקיישנים אורבניים ובדמויות שהרגע נפגעו מחצו של קופידון. הבעיה היא שכמו בסרטם הקודם, שהיה טוב יותר כיוון שהיה צנוע יותר ואוכלס בדמויות ראשיות אנושיות וסימפטיות יותר (גם אם הן דיברו טקסטים לא מוצלחים רוב הזמן), הרומנטיקה הזאת נראית כמניירה, שמכסה על חוסר תוכן ממשי. גם השימוש במוזיקה בשני הסרטים הוא מוגזם – שם אלה היו בחירות צפויות (בעגה של היום הייתי אומר "סחיות") בסחרוף ומאור כהן, כאן זה בשירים מקוריים מתקתקים שמזכירים קצת את יוצאי רימון – אבל בשני המקרים מדובר בעודף מונטאז'ים וידיאו-קליפיים שמנסים לשוות נופך קולנועי-רומנטי לסצנות שאמורות להיות בעלות אופי פיוטי או חולמני, אבל לא באמת עושות משהו יותר עמוק מלשים מוזיקה רומנטית ברקע ולצלם בתאורה יפה דמויות מאוהבות. העובדה שהכמות של המונטאז'ים האלה מוגזמת לחלוטין בסרט רק מרעה את המצב.
    התחושה הבסיסית היא שהסרט נעשה בלי רגישות אמיתית לניואנסים, לאותנטיות, או אפילו לרומנטיקה שהוא כל כך מקדש, והמאמץ המוגזם ניכר. כמעריץ עצום של הקולנוע של פסבינדר וקולנוע אורבני, אני הרגשתי שמדובר בביזוי של האסתטיקות האלו (למרות שמעבר לצבעוניות הצילום לא ראיתי כל כך דמיון לפסבינדר למען האמת).

    מנתק המים הוא סיפור אחר. כאן הבעיה המשמעותית ביותר היא בהחלטה הסגנונית הקבועה לצלם בשוטים סטטיים וארוכים (הן במשך והן לעתים גם במרחק מן ההתרחשות). השוטים במופגן מסתיימים הרבה אחרי שהפעולה המרכזית בהן הסתיימה או שהצופה הבין את המשמעות של השוט. עכשיו, כל מי שצפה בסרט של אנטוניוני או סתם ראה קולנוע אמנותי מימיו יכול להבין את הערך של בחירה סגנונית כזאת, אבל עם בחירות גדולות באה גם אחריות גדולה, והיא להצדיק את הסגנון הזה ולהשתמש בו ברגישות. ברמה התמטית, ניתן להגיד (כמו שעופר אמר לי ביציאה מן הסרט) שהסטטיות של השוטים מוצדקת כיוון שהדמות עצמה היא תקועה וסטטית. כך למשל דובר קוסאשווילי צידק את ההחלטה שלו שהמצלמה לא תזוז בחתונה מאוחרת. אבל שם הוא עושה את זה בצורה כל כך טבעית שכמעט ולא מרגישים בזה. אבל אפשר לקחת סרט כמו "אור" שהסטטיות שלו עיקשת ובולטת לעין, אך גם שם זה משתלב בטבעיות עם החומרה הכללית של הסרט והגישה הבלתי המתפשרת שבו. כאן, לעומת זאת, האסתטיזציה הקיצונית של הצילום מתנגשת חזיתית עם עולם ריאליסטי ברובו – בלוקיישנים, בדמויות, בדיאלוגים, בסיטואציות – שנוטע את הסרט במובהק בלב הדרמות המשפחתיות או סרטי הפריפריה שהקולנוע הישראלי מורגל בהם. אני מבין שהבמאי לא רצה ליפול לתוך השטאנצים הרגילים של סרטים מהסוג הזה וההרגשה שכבר ראינו אותם אלף פעם, אבל הוא חובט בסרט עם פורמליזם כל כך גס, ששמור אצלנו בדרך כלל רק לסרטיו של עמוס גיתאי, שכמו המונטאז'ים ביותר איטי מלב, נראה כאילו היתה פה העדפה לבחור בטקטיקה סגנונית אחידה שהופכת מהר מאוד למניירה, מאשר לנסות לתת ייחוד לסרט באמצעים דקים ומעודנים יותר. הייתי אומר שלצלם היה פה תפקיד יותר בולט מלאיבגי, ובסרט כזה יש בזה טעם לפגם. הפגם הוא בגלל שהאסתטיזציה שלו לא באמת הולכת עד הסוף, ואין פה כוונה ליצור קולנוע פיוטי ומופשט אלא לעסוק במצב חברתי ובהוויה ישראלית מוכרת בצורה ריאליסטית יחסית, ובהכלאה בין שני הסגנונות האלה אף אחד מהצדדים לא יוצא נשכר.
    וזה חבל, כי איבגי באמת עושה תפקיד מצוין, והדמות הזאת מרתקת. אבל הסטטיות של הצילום נמצאת גם בסרט כולו. אני לא אומר שהדמות צריכה לעבור שינוי כלשהו, אבל האם באמת הסרט מצליח לעבור מרק להציג את הדמות ללהיכנס לחלוטין לתוך עולמה? אני לא בטוח. ודווקא ברגע בו המצלמה בסרט כן זזה, בסצנת התחנת טוטו/מועדון קלפים שהיא בעיני הטובה בסרט, פתאום רואים את הקולנוע שבסרט קם לתחייה (אולי זה קשור גם לעובדה שהיא אחת הבודדות שיש בה מוזיקה, גם אם דיאגטית). אולי זה בגלל המוזיקה היוונית, אבל היא הזכירה לי את אנגלופולוס, שהוא כמובן דוגמה לכיצד אפשר להשתמש בשוטים ארוכים ולוקיישנים נידחים בצורה מעניינת. אהבתי את מה שכתבת על הצחיחות של העיר ביחס לצחיחות של הכבוד האנושי (שכל סצנה שבה איבגי מנסה להילחם עליו היא כבר מרתקת), אבל נראה לי שזה רק עוד אחד מהדברים שמבהירים כמה הסרט הזה היה יכול להיות טוב יותר אם הבמאי היה נוגע בצורה ובתוכן שלו בפחות סכמטיות ויותר ספציפיות.

    1. וואו, פשוט הצלחת לנסח עבורי (ובמקומי) את מה שהפריע לי בבחירות האמנותיות של "מנתק המים" ולא יכולתי להסביר במילים או לשים על זה את האצבע, אלא רק להסתובב בתחושה לא נוחה. תודה!

  2. Hex הגיב:

    "יותר איטי מלב" היה אחד הסרטים המהפנטים שיצאו לי לראות על מסך הקולנוע השנה. העשייה הקולנועית שלו הייתה מעולה, בין אם זה בהצגת העיר, הדמויות או הסיפור הנפלא. הצילומים היה נהדרים והעיצוב האומנותי נעשה בחסד. הרגשתי שאני רואה את תל-אביב, העיר הזאת בה אני גר ובה גדלתי, בדרך שונה לגמרי, מעיניים שונות, הרואות את העיר כמעין חלום מעוות. סרט נהדר.
    אך נהדר לא פחות הוא הטקסט. "מנתק המים" נשמע מרתק לא פחות מחברו התל-אביבי.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.