• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

איך הרס הסוף של "בקתת הפחד" את הסרט כולו

29 באפריל 2012 מאת Yaniv Eidelstein

כמו שביבי נתניהו היה אומר: בניכוי עשר הדקות האחרונות, "בקתת הפחד" ("The Cabin in the Woods") הוא סרט מצוין. בניגוד לאורון, ששנא מהתחלה ועד הסוף, מבחינתי מדובר בסרט מחוכם, מלא הברקות, מלא פוטנציאל… אבל עם סוף שמחריב הכל. ומזמן לא קרה לי שסיומת קילקלה לי סרט בצורה כזאת. אני טיפוס שרואה את חצי הכוס המלא(ה), אז במקרים כאלה אני נוהג לתת קרדיט למה שכן היה טוב. אבל לא הפעם. למרות 90 הדקות הראשונות המעולות, כשיצאתי מ"בקתת הפחד" הייתי ממש ממש מתוסכל. הדרך הדלוחה שבה בחרו לסיים את הסרט הזה פשוט הרסה לי את הערב.

והיה הרבה מה לאהוב. בלי ספוילרים, וכמו שאתם בטח כבר יודעים, לא מדובר בסרט האימה הפשטני שהשם מרמז עליו. כן, אמנם חבורת סטודנטים סטריאוטיפיים יוצאים לנפוש בבקתה מבודדת ביערות, שם הם נופלים קורבן לאיום על-טבעי שקוטל אותם אחד-אחד בדרכים מזוויעות; אבל במקביל, ללא ידיעתם, הם נמצאים במעקב מתמיד של חבורת מדענים (?) ששולטים בכל ההתרחשות וצופים בהם במצלמות נסתרות.

כך שיש לנו שני סרטים בכרטיס אחד: סרט אימה טיפוסי, אם כי מחוכם, משעשע ובעיקר זריז; ובמקביל רובד אחר לגמרי, שמאפשר ליוצרים (דרו גודארד וג'וס ווידון, לצורך העניין) לשחרר כל מיני אמירות דו-משמעיות מעוררות מחשבה על תפקיד היוצר וגם על תפקיד הצופה.

פסקה אחרונה ללא ספוילרים: הסרט שומר על מבנה קלאסי של סרט אימה, אבל עם טוויסט מבריק; בנקודה בה סרט האימה המסורתי היה מסתיים, הסרט הזה עושה פנייה חדה שמאלה ומביא לנו סיקוונס סיום מטורלל לחלוטין – חצי שעה של טירוף שבה, כמאמר הביטוי באנגלית, All hell breaks loose.

טוב, התאפקתי מספיק. בשלב הזה אני עובר לדבר רק אל מי שכבר ראה את הסרט. במילים אחרות – ספוילרים לפרצוף. ראו הוזהרתם.

אח, אח, איזה בזבוז. כל כך הרבה הברקות היו בסרט הזה!
דוגמה אחת מני רבות: סוף הסרט מגיע; כך לפחות אנחנו חושבים. הגיבורה היחידה ששרדה נלחמת בקרב אחרון נגד הזומבי הרצחני ששחט את כל חבריה. הוא סוגר עליה, נראה שהכל אבוד… ופתאום ה"מדענים" פותחים שמפניה וחוגגים את הצלחת הניסוי! כל המתח שנבנה מושלך לפח בכוונה תחילה, והקרב הקליימקטי שהרטיט אותנו עד לפני שנייה הופך לתפאורת רקע במסכי הטלוויזיה של המדענים. איזו דרך נהדרת לשמוט לנו את השטיח מתחת לרגליים, לשעשע ולהפחיד אותנו במקביל. שאפו גדול.

להיות מודע לחוקי הז'אנר, וללעוג להם בעדינות, זה נחמד אבל זאת לא חוכמה גדולה. דבר מחוכם בהרבה, שהסרט עושה בהצלחה, הוא לקחת את חוקי הז'אנר ולתת להם משמעות חדשה. והנה – למה ההתרחשויות בבקתה כה קלישאתיות, ומזכירות לנו אלף סרטים אחרים? למה כל הדמויות הראשיות כה סטריאוטיפיות? אולי חשבתם שזו תולדה של אינספור תסריטאים עצלנים שמיחזרו את אותה עלילה נדושה באלפי סרטים. טעות בידכם! זה פשוט נעשה לפי דרישותיהם של אלי האופל הקדמונים! המנגנון חייב למחזר את ההתרחשות הזאת שוב ושוב כי זה מה שהאלים דורשים. הם העבירו דרישות ספציפיות כי זה מה שעושה להם את זה, ולך תתווכח עם אל.

גם האופן ההדרגתי בו חשפו לנו בכל פעם פרט קטן על המנגנון שמניע את כל הסרט – הסוכנות שעורכת את כל הריטואל הזה כדי לספק את תאוות הדם של אלי שאול קדמונים כל-יכולים – היה לא פחות ממושלם.

אז למה לכל השדים, הערפדים, וכן, אפילו חדי-הקרן, חשתם צורך להסביר לנו את כל זה שוב?

הסוף של הסרט הזה הוא בגדר פאשלה איומה, מחדל קולוסלי ששום דבר בו לא הגיוני ולא ברור: מרטי ודיינה יורדים למטה אל חדר הקורבנות, או איך שלא קוראים לו. סיגורני וויבר צצה בלי שום הסבר הגיוני, ומתחילה להסביר לגיבורים ולצופים את כל מה שהם כבר יודעים, כמו שמסבירים לילד מפגר. אנחנו נאלצים לשבת ולשמוע הסבר אנטי-קליימקטי ומתיש לכל מה שראינו, שלא מחדש לנו שום דבר. אבל זאת רק יריית הפתיחה של פסטיבל מרוכז של שטויות: איש-זאב מופיע פתאום ומתנפל על דיינה, ובמקביל מרטי וסיגורני וויבר רבים על אקדח, או משהו. גם הילדה הזומבית עם הגרזן צצה פתאום ומחסלת את סיגורני. אבל זה עוד לא הסוף. הם התעקשו לדחוף שם גם רגע בו מרטי נאלץ להחליט אם להתאבד ולהציל את העולם, או שבעצם… סיגורני וויבר הייתה צריכה להחליט אם לירות במרטי ו… לא, מרטי ודיינה חייבים לבחור בעצמם מי ימות ומי יחיה, לא? כי רק אם יש להם חופש בחירה, הריטואל תקף… רגע, לא? אז אם ככה, למה סיגורני טורחת להסביר להם משהו בכלל? למה היא לא יורה במרטי וזהו? אלוהים אדירים, איזה בלגן.

אוקיי, אז בסיכומו של דבר, שלושה רעים (סיגורני, איש-זאב והילדה הזומבית) הופיעו ואז נעלמו כלעומת שבאו תוך שלוש דקות. מרטי ודיינה פצועים אבל עדיין חיים. ולמרות שדחפו לנו למוח אלף פעם שאם מרטי ימות ראשון ודיינה תחיה, הכל יהיה בסדר, האלים עדיין זועמים (למה?!) וסוף העולם בכל זאת מגיע.

וכשזה קורה, מה עושים שני הגיבורים המסכנים? יושבים ומעשנים ג'וינט, ומתחילים להתפלסף על גורל החברה והאנושות כמו שני סטלנים בשקל. כן, זה מאזכר את הסצינה מתחילת הסרט, שגם בה מרטי התפלסף על זה שצריך להחריב את החברה האנושית. וכן, גם אז זה היה מטופש ומעפן.

לכל אורכו, הסרט הולך על הקו שבין סיפור אימה קלאסי לבין הרהור על מהות הז'אנר. הוא מצליח להיות שניהם במקביל בזכות ההפרדה בין סיפור האימה בבקתה לבין המדענים שמשמשים לחילופין כבמאים/צופים/מקהלה יוונית/ביוויס ובאטהד של כל המתרחש. שדרך אגב, זה סבבה לגמרי. אבל ברגעי הסיום, בהם שני המישורים האלה מתאחדים, הסרט הזה חייב להחליט אחת ולתמיד: האם, בסיכומו של דבר, הוא סרט אימה, על כל מה שמשתמע מזה? או סתם אסופה של דאחקות והברקות לסינפילים סטלנים שכבר ראו כל סרט אימה אפשרי?

וזו הסיבה שסוף הסרט כושל כל כך. ברגע המפתח הזה, הסרט בוחר ברדידות וברפלקסיביות מעצבנת במקום בסוף מפחיד הולם. דמויות שמעשנות ג'וינט ומריצות דאחקות על טיב האנושות בעוד העולם קורס סביבן הן בדיוק זה – דמויות. בני אדם לא מתנהגים ככה. אפשר להזדהות עם דיינה ומרטי כל עוד הם צורחים ובורחים ומשתדלים לשרוד; אבל ברגע שהם מפסיקים להיות אנשים והופכים להיות קונסטרוקציות פוסט-מודרניות או שיט כלשהו, הסרט יורד לטימיון. אם אין יותר גיבורים ראשיים, אז לשם מה התכנסנו?

דמויות ראשיות טרגיות, שפועלות ממניעים צרים ומביאות לאסונות איומים בלי כוונה, זה חומר קלאסי לסיפורי אימה, מתיבת פנדורה ועד פרנקנשטיין. וכאן היה מצב לסיומת נפלאה כיאה לז'אנר. באמת, כל הרכיבים כבר שם: מרטי ודיינה צריכים בסך הכל להרגיז את האלים הקדמונים בלי כוונה, ולהביא את סוף העולם. זהו. כל קומבינציה של הפרת הכללים יכולה להתאים: אולי דיינה מצילה את מרטי ובטעות נהרגת? אולי מרטי ודיינה לא הבינו את הכללים כמו שצריך (כי לא הייתה שום סיגורני שתסביר להם) ולכן דיינה התאבדה, כי חשבה בטעות שזה מה שהאלים הקדמונים רוצים? כל אחת מהאפשרויות האלה יכולה לעבוד.

אבל במקום זה קיבלנו את הסיקוונס המבאס שתיארתי, ובסופו – שוט הסיום המחורבן. אני פשוט תופס את הראש בשתי הידיים כשאני נזכר באימג' המטומטם הזה. יא אללה, איזו שטות.

אוקיי – עשיתם סרט שיש בו כל שד, רוח ומפלצת שאפשר להעלות על הדעת, אבל הבהרתם דבר אחד: כל השיקוצים האלה הם אפילו לא קדימון לאלים הקדמונים הכל-יכולים, אלה שגרים מתחת לאדמה ועושים לנו טובה שהם נותנים לנו לחיות פה בתנאי שנקריב להם בתולות. במילים אחרות, עשיתם רפרנס ברור לה.פ. לאבקראפט, סופר האימה המכונן. קת'ולהו, האל הקדמון פרי מוחו הקודח של לאבקראפט, הוא אולי ההמצאה המפחידה ביותר של ספרות האימה המודרנית: ישות זרה, מבעיתה, כל-יכולה, שבמלחמה נגדה אין לאנושות שום סיכוי (רידלי סקוט וה.ר. גייגר יצרו גרסה של המיתוס הזה ב"הנוסע השמיני"). אבל המיתוס של קת'ולהו לא זכה עד היום לגרסה קולנועית מוצלחת (למיטב ידיעתי). ל"בקתה" היה סיכוי להיות הסרט הזה. ככל שהתברר שזה מה שהיוצרים זוממים לנו, ישבתי וחיכיתי לסוף הרע והאפל.

זה קת'ולהו. הוא לא מופיע בסרט.

אבל בשוט הסיום, בו האל הקדמון מחריב סימבולית את הבקתה ומסתער על כדור הארץ, מה בעצם אנחנו רואים?

יד.

זהו זה. יד.

תגידו זרוע של תמנון, תגידו צבת, תגידו טפרים, תגידו לפחות עור מכוסה פצעים וזב מוגלה. אז זהו, שלא. פשוט זרוע אנושית ענקית, בעלת חמש אצבעות, שיוצאת מהאדמה. טוב שלא היה עליה שעון.

יא אללה, איזה חוסר דימיון. מישהו אמר אנטי-קליימקס?

תגובות

  1. עדן הגיב:

    אכן, הסוף היה פחות טוב ממה שבא קודם, אבל אני ממש לא ביקורתי כמוך. בסופו של דבר הוא עבד. היד בסוף באמת הייתה טיפה מאכזבת וגם הזכירה את טיטאן הלאבה בהילוך איטי מ"זעם הטיטאנים" (שכמובן נעשה הרבה אחרי בקתת הפחד).

    1. Yaniv Eidelstein הגיב:

      אתה השלישי שאומר לי את זה על זעם הטיטאנים (לא ראיתי)

  2. איריס הגיב:

    וכשאני ראיתי את היד היוצאת ומחריבה דווקא חייכתי באירוניה. בני האדם הם האחראים להרס והחרבת העולם
    בעצמם, לכן היד נראתה אנושית לחלוטין. או שאולי אני סתם מורבידית…

  3. RR הגיב:

    ההסבר האנטי-קליימקטי בסרט זה מזכיר את ההסבר האנטי-קליימקטי ב"פסיכו". היד וחורבן הבקתה מזכירים את "קארי". בשני המקרים מדובר בקומדיות שחורות שעוסקות במכניזם קולנועי תחת המעטה של סרט אימה. הסיום של "בקתת הפחד" הוא לא פחות ולא יותר מבריק משאר הסרט (והוא גם משאיר את ווידון בטריטוריות של באפי). ווידון ושותפיו מנסים לדחוס בפנים כמה שיותר (יותר מדי), בעיה שכנראה תחזור על עצמה גם ב"הנוקמים".

    1. Nathalie Dobrzan הגיב:

      "הטריטוריות של באפי"? אין ספק שלא ראית באפי. או שלא הבנת באפי.
      הלוואי שמשהו שווידון יעשה אי פעם יגיע למחוזות הבועטים, המהפכניים, היצירתיים והגאוניים של "באפי".
      הלוואי שרוב היוצרים אי פעם יגעו בטריטוריות האלה.

      1. Yaniv Eidelstein הגיב:

        גם אני לא ראיתי באפי.
        זה היה משנה את הביקורת שלי?

      2. rr הגיב:

        באיחור רב, יש לי עניין להביע התנצלות.

        לא התכוונתי לציין את באפי בהקשר של איכות. מה שניסיתי להגיד זה שלדעתי יש לא מעט במשותף בין נושאים שמצאתי בסרט (והאופן בו הוא מסתיים) לבין נושאים שמצאתי בסדרת הטלוויזיה המהוללת. בהתחשב בעובדה שלא סיימתי לצפות בכל פרקי הסדרה (לא בגלל חוסר עניין), ובהתחשב בעובדה שחסר לי ידע בתחומים רבים, אז בהחלט אפשר להגיד שלא הבנתי את באפי כפי שצופים אחרים הבינו, או כפי שיוצרי הסדרה הבינו. שלא לדבר על כך שכל יצירה ניתנת לפרשנויות שונות, גם אם לא נחוותה במלואה.

  4. דביר הגיב:

    איפה אפשר לראות את הסרט הזה

להגיב על Yaniv Eidelsteinלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.