• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"חייבים לדבר על קווין", מחשבות נוספות

3 בינואר 2012 מאת זהר אלמקייס

בניגוד לסרטים אחרים, המבקשים לדון בנסיבותיה ותוצאותיה של טרגדיה ספציפית (גם אם בעלת השלכות גדולות יותר), ובדומה ל"אלפנט" של גאס ואן סנט העוסק בנושא דומה מזווית אחרת – סרטה של לין רמזי "חייבים לדבר על קווין" ("We Need to Talk About Kevin") נראה כעתיר משמעויות סימבולית וכמבקש לומר דבר מה נחרץ על שאלת הרוע האנושי. רמזי מרהיבה ביכולתה לטעון פריים, ארט ואף מחווה של שחקן במשמעות עצומה, ובמיוחד מרשימה ביכולתה לתפוס את הזיכרון האנושי כפי שהוא פועל בחושינו: צבע המזכיר טעם המזכיר אירוע המזכיר רגש (ספויילרים בפנים. יש גם סקירה קודמת, עבור אלו שטרם צפו).

עזרא מילר וטילדה סווינטון, מתוך הסרט. לרגעים אפשר להתבלבל ביניהם.

פתיחת הסרט היא הלל עוכר שלווה ליכולת זו – מתוך המון אדם דחוס עד אימה בפסטיבל העגבניות הספרדי עולה דמותה של אווה, הגיבורה. גם היא מלוכלכת כולה בעגבניות, נישאת על ידי הקהל, אך היא מחייכת וצוחקת. הרגע, זרוע האימה בתחילה, מתגלה כזכרון מתוק שלה. היא מתעוררת בבית קטן ומלוכלך, מוקפת כדורים וכוסות יין ריקות, ומגלה שביתה הושחת – על קירותיו החיצוניים נשפכו כמויות של צבע אדום. הצבע האדום והמשמעות מבשרת הרעות שלו הופכים לחלק משמעותי בחייה של אווה – בין הזכרון הטוב לזה הרע.

בעוד הסיפור מתפתח כל אותם ניואנסים דקים, רגשות מורכבים וחפצים רבי-משמעות מצטברים לכדי הסיוט שהוא קווין חשצ'ודוריאן. חולצות הילד שלו אותן הוא ממשיך ללבוש גם כמבוגר, כמעין התרסה. האופן בו הוא משחק בשיערו, שמזכיר את אמו כל כך. כל השחקנים המגלמים את קווין בגילאים שונים ניחנים במבט מצמית ופנים קפואות, המדגישות את החיוכים המזויפים והעמדות הפנים הכמו-אנושיות של קווין משחר ילדותו. טילדה סווינטון ניחנת באפשרות ללבוש את אותם פנים ממש, ובכך מודגש הדמיון, פיזי ואחר, בין האם הקרה, המנוכרת, האומללה ובנה שיגדל לרצוח לא רק את בני כיתתו, אלא גם את אביו ואחותו הקטנה והמלאכית (בלונדינית, מתוקה, דומה יותר לאביה). האם הוא מבקש לומר לה בכך, את כמוני ולכן אני נותן לך לחיות? או לחילופין, את הסיבה שאני כמו שאני ולכן אהרוס את החיים שלך?

הסרט עוסק רבות בשאלת האשמה והאחריות של הורים באשר לאנשים שילדיהם יהפכו להיות. לרגעים הוא נדמה נחרץ מדי. הרי במציאות רוע צומח גם במשפחות מלאות אהבה. מצד אחד, האשמת אם במפלצת שהוא בנה היא טענה ידועה, קולנועית ואחרת. מצד שני, עצם השרטוט של דמות אם כזו בקולנוע הוא מרתק. אווה אינה אם לא מתפקדת, אינה חד הורית, אינה ענייה או מכורה לסמים. היא בריאה, מאושרת בנעוריה, בורגנית. האמהות אמללה אותה, דיכאה אותה וניכרה אותה מעצמה. הסרט מציג זאת בכנות מרעננת. אווה היא אישה השונאת להיות אם, המנוכרת מבנה מן הרגע הראשון. הלידה אינה רגע של אושר עבורה וזהו ייצוג נדיר וכנה של האמהות בקולנוע.

מול האומץ שייצוג כזה דורש, סוף הסרט נראה כמשכך, כתרופת הרגעה לצופה, כחסר אומץ. אנו עדים לשיחה ראשונה בין אווה לקווין בבית הכלא בו הוא נמצא, אחרי אינספור ביקורים דוממים. הוא תיכף בן 18, ועומד לעבור לכלא רגיל, למבוגרים. הוא מדבר עם אמו (באופן הקוויני הזה, שניתן להבין רק בצפייה בסרט) על החשש הכרוך במעבר הזה. אמו שואלת למה עשה מה שעשה. רגע ארוך הוא שותק, רגע ארוך בו אני ציפיתי שיתפשט על פניו החיוך המרוצה מעצמו, היודע-כל, מלא התיעוב, שלמדנו להכיר לאורך שעתיים של סרט. במקום, הוא עונה – חשבתי שידעתי, אני כבר לא יודע. במשפט אחד מוחה רמזי את התחושה שנבנתה אצל הצופה עד כה באשר לקיומו הממשי של רוע אבסולוטי, לא ניתן לרפואה או לפתרון (גם אם בעל סיבה).

נכון, קווין לא הפך לאדם אחר. הוא לא הביע חרטה. אך בכל זאת, אנחנו יכולים להתרווח אחורה. להירגע. הרוע האנושי ככל הנראה שייך עדיין, בקולנוע, לדמויות כמו הג'וקר (ממנו ודאי הושפע עזרא מילר השחקן בעיצוב דמותו של קווין הבוגר). הרוע האנושי לא יכול להיות אנושי, אנושי מדי.

תגובות

  1. אביב הגיב:

    ****ספוילר****
    נקודה סימבולית נוספת –
    הרגע היחיד בסרט בו קווין מראה אהבה לאימו (ואנטי לאביו) הוא הרגע בו היא מספרת לו לפני השינה את סיפורו של רובין הוד הקשת. זוהי הבעת אהבה חריגה ומפתיעה בסרט אבל משמעותה היא שנאה אפלה, במבט לאחור. מאותה נקודה הופך הסימבול הזה לאקט של משחק של נקמה-אהבה-שנאה של קווין כלפי אימו, ולבסוף הנקמה הגדולה בה, באמצעות הכלי הזה.
    מעבר לכך לטעמי האישי, בהחלט סרט מטלטל, אבל מוגזם בחזרתיות של הסימבוליות האדומה, והפסקול מאכיל מדי בכפית את המסרים. כאילו, תני קצת קרדיט. נעשה את ההקשרים לבד.

השאר תגובה