• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

אימה ובשר ותהום: על "פלנדריה" של ברונו דומון

6 בדצמבר 2011 מאת זהר אלמקייס

גרתי בארץ המשונה המכנה את עצמה פלנדריה כמה חודשים, ב-2007. ההתחלה הייתה רגועה. אנשים מתהלכים בפלנדריה כאילו הלכו שם מאז ומעולם, כמו היו המסלולים חרותים בראשם ובליבם, עם איזו מין תחושה של שייכות, של גרעיניות. מעטים המקומות בהם הייתי והרגשתי שהאנשים והנוף אחד הם, כמו בפלנדריה. ואז באו ימים אחרים, ויכולתי לומר לפלנדריה – לא בלי מרירות – את לבנה מדי בשבילי. הכבישים שלך סלולים מדי, הירוק שלך ירוק מדי, ואת כמעט מריחה מקולוניאליזם. למרות שבעצם התכוונתי לומר: מכעיס אותי כמה שאת לא מריחה מקולוניאליזם.

נדמה שהבמאי ברונו דומון, בסרטו "פלנדריה" ("Flandres") משנת 2006, עושה עבודה מעולה בחשיפת הכפילות, הכמעט-ריח, שאני נכשלתי להבין ולנסח במלואם כשאני הייתי בפלנדריה.


גיבור הסרט, דמסטר (סמואל בוידא), הוא מעין חקלאי קשה עורף ורחב צוואר, המתהלך בנוף האינסופי עם חברתו, ברב (אדלייד לארו) הבוגדנית והמורכבת. שוכב איתה. ואז הוא מתגייס לצבא. הוא אונס. רוצח. מעונה. את כל אלו הוא עושה באותה הנימה בדיוק, בהעוויה שאין לתארה אלא כסתומה, קשה. העיניים והגבות תמיד באותו המקום. הפה תמיד מעוקם בחיוך, שאלמלא היה כה מינורי אולי היה מטומטם, או מרושע. כל אותה העת ברב מאבדת את דעתה, ואולי הסימן המעוות ביותר לאובדן הדעת במקום ובעולם שכזה הוא אובדן האדישות, הבעת רגש. דמסטר חוזר הביתה. הוא בוכה, מתמוטט.

בפריימים המוקפדים של דומון אנו רואים נוף. שני קצוות של נוף המבטאים שני קצוות של קיום אנושי, כביכול. הירוק של פלנדריה, הצהוב של אולי-אלג'יר. באחד יש שקט, בשני – אימה. דרך דמותה של החברה בבית, אנו חווים את המורכבות והכפילות של אותה אימה. האימה חדלה מלהתקיים רק "שם", אצל האחר, במדבר, באוריינט. האימה היא נפש עייפה ומרוסקת של נערה לבנה מדי, על רקע ירוק, ירוק מדי. גבריה של פלנדריה הופכים לחיות בחולות, והם עושים זאת באותו האופן שבו הם שוכבים עם נערותיהם, חורשים את שדותיהם, שותים בירה, בפלנדריה. יש איזו א-דרמטיזציה של הגוף שהופכת את כל מעשיו של אותו הגוף לקשים יותר, דווקא בשל האופן הסלעי והקפוא בו מתנהלות הדמויות. בשלב שבו ברב מתפרקת, פיזית, משתוללת וגופה נע בפראות – התקשיתי להזדעזע. מוחי כבר היה מתוכנת לקבל באדישות את זוועות הגוף האנושי.
הערכתי במיוחד את האופן בו דומון מטפל ברעיון של פשעי מלחמה, או של הלם קרב, ללא הנימה המוכרת כל כך של כפרה, או חרטה, ללא מימד של זיכוך הנפש, או סליחה, או הבנה. נראה כי סרטים רבים המטפלים בנושאים אלו עושים זאת מתוך כוונה לרפא איכשהו את נפש היוצרים, או את נפש הצופים. דומון אינו מציע תרופה, אלא מסמך. המסמך אינו נטול רגש, אך הוא גם אינו תרפיוטי.

ואולי מה שהסרט עושה באופן הנורא ביותר, המדויק ביותר, הוא לבטא את אירופה. אירופה בה אנו מהלכים. אנו תיירים. בכפרים הנופים ירוקים ושלווים. בערים שדרות רחבות, בניינים עתיקים. "פלנדריה" שותל במוחנו באופן היעיל ביותר והפשוט ביותר את ההבנה שמתחת לכל זה יש זוועה, שמעבר למסך של היסטוריה רחוקה, או עשירה, או מרתקת, שמעבר לאמנות שאנחנו מכירים ולארכיטקטורה שאנחנו מתפעלים ממנה – יש איזו מערבולת של אימה ובשר ותהום.

תגובות

  1. Jonathanvk הגיב:

    עשית לי חשק לראות 🙂 שכחתי כמה אני אוהב את הכתיבה שלך שלא ארעיף עליה מחמאות כי היא מוצלחת מדי בשביל שאמציא עבורה מילים, יש ימים שגם מתגעגע 🙂

השאר תגובה