אופיר 2011: מחשבות לאחר הטקס
24 בספטמבר 2011 מאת אורון שמירהצדק נעשה. זו התחושה המסכמת עימה הסתיימו שלשום חלוקת פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, בטקס אופיר המסורתי. בתקופה בה צמד המילים "צדק חברתי" הפך לסיסמה, טוב לדעת שלפחות סוג אחד של צדק עדיין קיים כאן – צדק אמנותי. דיברו על הפתעות, חשבונאות וזחיחות מצד הפייבוריט הברור, אבל "הערת שוליים" דיבר אחרון כאשר גרף 9 פרסי אופיר, ביניהם לסרט, הבימוי, התסריט ושני השחקנים הטובים ביותר. ניצחון מוחץ שלא נראה כאן כבר המון שנים ושאומר בפה מלא את מה שהיה ברור עוד בתחילת חודש יוני – סרטו של יוסף סידר פשוט נמצא השנה בליגה אחרת מזו של שאר הסרטים הישראלים, ביניהם המתמודדים על האופיר. וזה בכלל לא משנה שהכל היה די צפוי, גם אם ראוי.
יוסף סידר זוכה בטקס פרסי אופיר 2011. התמונה מעכבר העיר, צילם: איציק בירן
כבר בשלהי חודש מאי, כאשר זכה הסרט בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, כתבתי שיש לחרוט את שמו בדפי ההיסטוריה. הייתי אז רק אחרי הצפייה הראשונה בו, אבל יש בסרט הזה גדולה אמיתית, שודאי עברה אפילו בקטעים הקצרצרים שהוקרנו מתוכו עבור כל קטגוריה בה התמודד. ועם גדולה לא מתעסקים. אז כל הכבוד לחברי האקדמיה שבחרו את הבחירה הנכונה ואף כיבדו את הסרט גם בפרסים על העריכה, הצילום, העיצוב האמנותי ועיצוב הפסקול. הפרס הגדול הוא גם זה ששולח את הסרט להתמודד על האוסקר האמריקאי כנציג ישראל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. עניין שהוזכר שוב ושוב בטקס האופיר עצמו, באופן שמנסר את הענף עליו יושב הקולנוע הישראלי תוך כדי שהוא יורה לעצמו ברגל ובועט בדלי. הרי איך רוצים שקהל הצופים ייקח ברצינות טקס עם 14 קטגוריות כאשר רק אחת, האחרונה, היא בעלת משמעות כלשהי מבחינת מארגני הטקס? פלא שמשהו כמו רבע מן הזוכים בכלל לא טרחו להגיע לאולם כדי לקבל את הפרסים שלהם?
בנושא הארגון, חל שיפור קל מן השנה שעברה. זה התחיל בבחירתו של מוני מושונוב כמנחה, אשר הגיש באלגנטיות בדיחות די נבובות במונולוג הפתיחה ומאז מיעט להופיע על הבמה. את מקומו תפסו חלוקה זריזה של פרסים ונאומים שנטו להיות קצרים והחלטיים. מי שחרגו מעט והאריכו בדבריהם היו השחקן הטוב ביותר שלמה בראבא במופע סטנדאפ משוגע, ארנון גולדפינגר שזכה עם "הדירה" בפרס הסרט התיעודי והיה חשוב לו להודות לכולם וגם חתן פרס מפעל חיים יצחק (איז'ו) שני, שהפליג והפליג עד שנסחף אל איזה אי בודד, בו עמד וסיפר זכרונות מעשיית "עזית הכלבה הצנחנית". נקווה שהיא תבוא לחלץ אותו משם יום אחד.
מלבד "הערת שוליים" התמודדו, ואף זכו, כמה סרטים נוספים. סרטו של יוסי מדמוני, “בוקר טוב, אדון פידלמן", מי שנחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר להפתיע את הפייבוריט, הסתפק בפרס אחד בלבד מתוך 11 מועמדויות, על המוזיקה שהלחין אבי בללי. “אחותי היפה" של מרקו כרמל, גם הוא עם 11 מועמדויות השתלט על קטגוריות המשחק הנשי והעניק פרסים לשחקנית הראשית אוולין הגואל ולשחקנית המשנה ריימונד אמסלם. מחיאות הכפיים הלא שגרתיות שהחלו בכל פעם שהקריין הזכיר את שמו של הסרט, גרמו לי לחשוב שמדובר בחיבוק חם של האקדמיה. אבל הסתבר שזו שורת כסאות אחת ספציפית שעשתה את כל הרעש, שכן היא קמה והלכה מיד אחרי שהגואל קיבלה את הפרס ופצחה בנאום תודה מרוגש. עוד שני זוכים יחידים היו – “ברקיע החמישי" קטף את פרס עיצוב התלבושות הטוב ביותר והוכיח שאסור להמר נגד סרט תקופתי בקטגוריה הזו. “כלבת" מינף את המועמדות היחידה שלו, בקטגוריית האיפור (החדשה), והפך אותה לזכייה. מעתה אימרו: “ 'כלבת' זוכה האופיר".
מי שיצא מהטקס בידיים ריקות למרות שבע מועמדויות לכל אחד, הם שני סרטים מן החמישייה שטרם הופצו מסחרית בבתי הקולנוע – “השוטר" של נדב לפיד ו-”אורחים לרגע" של מאיה קניג. גם "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אשר הפתיע עם שש מועמדויות, הסתפק לבסוף בהשתתפות בלבד. יש לי הרגשה שכאשר יעלו שלושת הסרטים הללו לאקרנים, הקהל יקבל אותם בחום ואהבה גדולים מעט יותר מאשר חברי האקדמיה. אבל מעניין היה לראות שאת כל הפרסים למעט אחד, עיצוב תלבושות, גרפו סרטים אשר כבר הוקרנו בבתי הקולנוע – “הערת שוליים", “אחותי היפה", “בוקר טוב, אדון פידלמן", ו-”כלבת". אז חברי אקדמיה יקרים – אם אתם ממילא מחלקים פרסים רק לסרטים שהקהל הספיק להכיר, למה לא להתחיל זאת עוד משלב המועמדים? כלומר, לאפשר התמודדות רק לסרטים שכבר נצפו בקולנוע. אחרת, סרטים כמו "השוטר" או "אורחים לרגע" ייחשפו לראשונה לעיניי הקהל הרחב כמפסידנים, למרות שבמקרה הפרטי של כל אחד מהם ההיפך הוא הנכון.
בסיכומו של עניין, מלבד העובדה ש"הערת שוליים" הוכיח את עליוניתו ויהיה הנציג של ישראל בזכות להתמודד על האוסקר, פרסי אופיר הוכיחו שוב כמה רחוק הפער בין פוטנציאל הרלוונטיות שלהם לבין הרלוונטיות שלהם בפועל. ניסיתי לספור את כמות הפעמים בהם נאמרה המילה "אוסקר" בטקס פרסי אופיר. התוצאה הייתה חד ספרתית אמנם, אבל יותר מדי קרובה ל-10. ובואו נגיד שההערכה של האקדמיה את עצמה ואת הפרס שלה כנראה רחוקה מאוד מ-10, אם היא חייבת להיתלות שוב ושוב באילן האוסקר. אז אם ככה אתם רוצים את זה – בהצלחה ליוסף סידר באוסקרים ונתראה בשנה הבאה, בתקווה לטקס שיהיה גם מוצלח כמו השנה, אבל שיידע גם לכבד את עצמו ואת המעמד.
הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.
רציתי גם לכתוב פוסט סיכום משלי אבל זה מיותר מכיוון שאני חותם על כל מילה שנאמרה כאן.
תאכלס אני לא בטוח מה דעתי לגבי החיבור בין האופיר לבחירת הסרט לאוסקר. צריך להרהר בזה עוד. הבעיה היא שההצמדות של מארגני הטקס לעניין האוסקר בצורה כל כך פתולוגית הפכה את הפרס לפרובינציאלי וללא יותר מאשר קדם-אירוויזיון. צריך שפרסי אופיר יעמדו בזכות עצמם. השנה עשו הכל כדי למנוע את זה.
הנאום של אוולין הגואל גרם לי לחשוב על משהו שלא שמתי לב אליו עד עכשיו. אני חושב שהטקס היחיד בעולם שבו הזוכה בוכה באיזשהו שלב זה האוסקר. אני לא זוכר אף אחד מתייפח בסזאר, בגלובוס הזהב או בטקסי נעילה של פסטיבלים. באוסקר זה נראה הגיוני כי השואו שם הוא גדול מהחיים. בשאר המקומות זה יותר… צמוד לקרקע.
הגואל – שהפרס אכן הגיעה לה – נראתה כל כך תלושה בנאום הגווינת' פאלטרו שלה, בתמיכת צוות המעודדות בשורה 11 (סטנדינג-אוביישן? באופיר? אתם רציניים? זה נראה כאילו נשכרתם על ידי חברת העלאת בטחון עצמי כלשהי), שלא הבנתי מה היא מתייפחת מהתגרשות שלוש שנים אחרי שכבר זכתה על "שבעה". אחלה שמלה, מה שכן.
תאכלס הטקס היה כיף. אני רק מקווה שפעם הבאה הזוכים גם יגיעו. כאילו, ברצינות, המאפרות של "כלבת" והמעצבת של "ברקיע החמישי": הזכייה שלכן הייתה די צפוייה וגם די ברור שהסיכוי היחיד של הסרט בטקס – היה הורג אתכן להגיע לחיפה לשעתיים?