• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"היו זמנים באנטוליה", סקירה

20 ביולי 2011 מאת עופר ליברגל

קשה לי להחליט כיצד לגשת לדיון בסרטו האחרון של נורי בילגה ג'יילן (צ'יילן?) – האם כסרט העומד בפני עצמו, כפי שראוי בעיקר ביצירות בעלות עוצמה רבה כמו זה, או כחלק מן המכלול של פסטיבל ירושלים בו הוצג הסרט, מה שהפך אותו במידה רבה לתגובה לסרטים האחרים שהוצגו.

אם כי בשני המקרים, נקודת המוצא לעיסוק שלי תהיה זהה ושאולה דווקא מציטוט של במאי שהתארח בפסטיבל עם סרט אחר, בלה טאר: "אני באמת מאוד אוהב את הדמויות שאני מציג". עקרונית, אין דבר פשוט יותר מאהבה של במאי לדמויות שלו וזה אמור לבוא באופן טבעי. מאידך, האדרה אמיתית של הדמויות לא רק כסוכני פעולה בסיפור אלא כבני אדם, בעלי תאוות חיים והתנהגות ייחודית, היא דבר נדיר יחסית בקולנוע. ז'אן רנואר, מי שנחשב לאב הרוחני של הניאו-ריאליזם והגל החדש, ביסס את הקולנוע שלו בעיקר על הבנה ואהבה לדמויות, גם לעלובות ולפגומות ביותר שבהן.

אל מול האלימות והניכור ששולטים בקולנוע המערב-אירופאי של השנים האחרונות, יצירה מלאה באהבת אדם כגון היו זמנים באנטוליה היא יותר מחוויה קולנועית – היא מעשה מרומם נפש של ממש. במידה זו, איני מבין את השוואה למיכאל האנקה בתוכניה – בעוד האנקה מעניק לדמויות שלו רגעי חמלה (בחלק מסרטיו) אך מתמקד ביצר האלים ופשעי החברה, ג'יילן אומנם מציג בעיות של אלימות וריקבון, אך מתמקד בחמלה האנושית. נכון, צפייה בסרט של שעתיים וחצי המתנהל בקצב איטי עד איטי מאוד אינה חוויה קלה, אך אחת לכמה דקות הסרט מעניק רגעים של חסד מופלא לצופים שלו, רגעים המתחברים ליצירה אחידה בעלת מספר אמירות אך עבורי – בעיקר עוצמה רגשית גדולה.

מבחינה קולנועית, אני מחלק את הסרט לפרולוג ושני חלקים. הפרולוג, המופיע לפני כותרת הסרט, הוא מחווה/פרידה מן הקולנוע הישן של ג'יילן. שוט יפהפה אך לא ברור לפרקים, בו רואים גברים יושבים בחדר מבעד לחלון מבלי להבין את הנאמר, אם אכן נאמר משהו. ג'יילן ביסס את מעמדו בזכות סרטים עתירי שתיקות שיצרו אווירה דרך תנועות שוטים ארוכים והתבוננות במתרחש. אחרי פתיחה זו, מתגלה לפתע סרט עתיר בדיאלוגים, גם אם השפה הויזאולית המדוייקת של הבמאי לא נזנחת לרגע.

לחלק הראשון של הסרט אני קורא "חושך" או אפילו "רמברנדט" (בתוכניה כתבו גם שעלו השוואות לורמיר, אבל סרט שמכיל יותר משעה רצופה של פריימים חשוכים ברובם מזכיר את האמן ההולדני האחר). באפלת הלילה, חבורה של גברים יוצאת לחפש גופה – הקבוצה מורכבת משני החשודים שהודו ברצח אך לא זוכרים את מקום הקבורה המדויק, מפקד משטרה ושוטרים נוספים, התובע המחוזי, רופא ולווי צבאי. בין חיפוש עקר אחד לחיפוש עקר אחר, אנו לומדים להכיר דרך שיחות חולין, לכאורה, פרטים על חיי הדמויות, המתחברים אט-אט לסיפורים אשר יובילו לפורקן רגשי בחלקו השני של הסרט. מלבד השפה, הדימויים שיוצרים בחושך ג'יילן והצלם שלו, גוקהן טיריאקי, מרהיבים בפנים עצמם. לעיתים הם יוצרים עניין והזדהות עם דמות אשר אינה מעורבת בשיחה ולעיתים משתמשים בשילוב בין הטבע לחושך על מנת לייצר דימויים בלתי נשכחים, המתפקדים כחוליות חשובות במבנה הסרט וגם כפרגמנטים מופלאים, כגון השימוש שלהם בסופת ברקים קצרה או בתפוח שנפל מעץ.

החלק של "החושך" מסתיים בהארה דתית (חילונית) טהורה. בארוחת לילה בכפר קטן מתחוללת הפסקת חשמל. במהלכה, מגישה בתו של בעלת הבית תה לנוכחים. אישה יפה זו נראית כמלאך מן הציור הנוצרי האירופי ומעניקה לכל אחד מן הנוכחים בחדר רגע של גאולה. זוהי אחת מן הסצנות המיסטיות-ריאליסטיות היפות הזכורות לי בקולנוע וחבל להכביר עליה במילים כאשר עוצמתה טמונה בשילוב בין הקונקרטי למופשט.

לאחר סצנה זו (והפסקה להחלפת גלגל שבאה בעיתוי מדויק) האור מתחיל לעלות ומשנה לא רק את המראה של הסרט. פתאום, טון קומי-אבסורדי נפלא חודר לעשייה הקולנועית, אך לא על חשבון בניית הדמויות. המשברים האישיים בעלילות המשנה הופכים ברורים יותר כמו גם הצורות השונות בעזרתן דן הסרט בהסתרת האמת המדויקת. בדרך שבה הדברים מסופרים, הסתרה הנעשית תמיד ממקום של ניסיון לעזור, או במקרה הכי גרוע בניסיון לחמוק מן הקשיים הביורוקרטיים. בהערת שוליים, מעניין לראות כי הביורוקרטיה בסרט קשורה באופן ישיר אל הליווי הצבאי ולחייל המגלה בקיאות טוטאלית במרחקים גאוגרפים.

לאורך חלקו השני של הסרט עולה לפעמים התחושה כי הוא נמשך יותר מן הנדרש ומאריך את העלילה שלא לצורך. אך בכל פעם שזה קורה, יוצר ג'יילן שיא רגשי חדש ומפעים, המצדיק את הסצנה שקדמה לו. הכל מסתיים בדימוי פשוט המהווה מבט מלא עצב וחמלה על סצנה פשוטה, המכניסה משחק של ילדים לתוך אחת מן הסיטואציות העצובות ביותר בסרט – וזה סרט שיש בו הרבה מאוד גוונים שונים של עצב.

כפי שאורון ציין, כותרת הסרט מרמזת על היותו סוג של מערבון מודרני. כמה מעלילות המשנה היו יכולים להוות בסיס למלודרמות. יחסה של היצירה לשכתוב המתמיד של האמת הזכיר לי את הקולנוע של עבאס קירוסטאמי, לשפה הויזאולית שלו יש הדהודים רבים בסרט – אך דומה כי ג'יילן מספר סיפור ייחודי משלו דרך עלילה לא מקורית במיוחד, אך כזו בה כל פרט משוייף עד לכדי שלמות. התוצאה היא יצירה שהמשיכה לגדול בי זמן רב לאחר הצפייה. באתי לסרט עם ציפיות גבוהות ולאחר המלצות רבות, אך הוא עדיין הפתיע אותי לטובה באופן נדיר.

תגובות

  1. aya nadav הגיב:

    סרט מופלא לאוהבי קולנוע.
    כאן ועכשיו מצרפת הנחייה "לא ללכת" למי שאינו מצוייד ברגש עמוק לאומנות הקולנוע על רבדיה: תסריט, בימוי, עריכה , צילום, פס קול ומשחק.
    זאת כי יחמיץ את יופיו של הסרט יען כי אין בו את הסבלנות הנדרשת לצפייה בשוטים הארוכים על יופים ועוצמתם, , להאזנה לשתיקה הכי מדבררת שיש, ולצלילה למורכבות העלילה והסוגיות הערכיות שהיא מתחבטת בהן.
    בהיו זמנים באנטוליה היו לא מעט רגעים של "האחים כהן" .
    הסרט , מלבד עבודת הצילום והמשחק הנהדרים מלא בדיאלוגים שנונים, על אף שהשיח חף מתיחכום, המצליחים לבטא את האנושי , בהומור שובה לב. קשת הדמויות בסרט מרתקת : אנו פוגשים את הבור, הערמומי, המתרפס, החכם, הרגיש. וכולם כולם מונעים על ידי ייצרים של אגו, אהבה, סלידה, פחד, וכוח.
    ממיתנה להקרנה המסחרית בקוצר רוח .. פעם אחת לא מספיקה להקיף עבודה כה מרשימה בגודלה ובאיכויותיה.

    ולמי שמסכים איתי וטרם צפה ב-3 קופים – לרוץ!

  2. רחל שיחור הגיב:

    לטעמי הסרט נפלא אבל מתארך שלא לצורך. מיותרים קטעי ההכתבה האיטית למזכיר הנייד (יש שלושה מהם ודי באחד) גם פריסה איטית של המתרחש בחדר נתיחת המתים שמה קץ ליכולת הצופים. יש לראות סרט זה לפחות שתי פעמים

  3. רוני הגיב:

    עופר, כתיבתך אודות הסרט מ ד ו י ק ת. ראיתי אותו לפני כמה שעות ובבמהלך הצפיה חשבתי לעצמי, מה כל כך חזק בסרט הזה? זה לא הקלוז אפים הארוכים והעיניים הנוצצות להכביר (את זה יש גם ב"ילדי ראש הממשלה"), וזה לא רק הנופים. נופים יכולים להיות משעממים ומנוכרים. זו האנושיות (אתה קראת לזה חמלה). המיצוי האולטימטיבי של כל מה שהוא אנושי, והיכולת להראות את זה בצורה מעוררת צמרמורת. בלתי נשכחת עבורי היא השיחה בין התובע לרופא בחדרו של הרופא ועם היכנסו של התובע מהחדר הוא נזכר בעוד דבר אחד (חשוב) ומיד מסתובב אחורה ואומר.. (לא אעשה ספוילר). והמבט שלו. הו, המבט שלו. לעומת דמותו של התובע, זו של הרופא הייתה 90% אמינה (וגם, אי אפשר להתעלם מעובדה שהוא גבר מושך ביותר, לדעתי) ו-10% מאולצת, לא משכנעת. השוט היחיד שהייתי מורידה בכל הסרט הזה הוא של הרופא בחמאם מזיע את השנאה העצמית שלו החוצה. בניגוד לתיאורים המדויקים של התנהגות אנושית, הסצינה הזאת הרגישה "סרט". ודבר אחרון – הליהוק. לכל אחת מהדמויות פנים וחזות כל כך מעניינת. אכן שמיימי.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.