• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

ייצוג דמויות גאות בקולנוע האמריקאי המסחרי

14 ביוני 2011 מאת אור סיגולי

"אף פעם אל תפתחי בהתנצלות" אומרת ניק (אנט בנינג) לבתה באחת השורות הראשונות של להיט האינדי "הילדים בסדר". הסרט המציב במרכזו שתי אמהות חד-מיניות, אמנם נעשה במסגרת עצמאית אבל חובק על ידי המיינסטרים ההוליוודי, והוא אכן משתדל לא להתנצל (לא תמיד הולך לו). אבל דרך ארוכה עברה הוליווד מאז שהחביאה את ההומוסקסואליות מתחת לשטיח במחסן הכי נעול בסביבה ועד שהפסיקה להתנצל ושיבצה דמויות גאות לקומדיות קיץ כמו "רעם טרופי" ואת השחקנים שמגלמים אותם לרשימות האוסקר.


השמרנות האמריקנית וחוק הצנזורה– הידוע כקוד הייז – ששלט בהוליווד מ1930 עד 1968 פעל נחרצות כדי לפסול כל דבר שנוגע במיניות, מנעו מהתעסקות בנושא החד-מיני להגיע לסרטי הקולנוע של המיינסטרים. יוצרי הקולנוע נאלצו ללכת על קצות האצבעות כדי להצליח להביא דמויות בעלי זהות מינית מעורפלת, וגם זה בדרך כלל כדי לפגוש בסיום טראגי.

סדקים בחומות הצנזורה נראו בדמותה האיקונית של מרלין דטריך בבגדי גבר ב"מרוקו" וכמובן בקומדיה החתרנית משנת 1959 "חמים וטעים", שמשפט הסיום שלה "אף אחד לא מושלם" היה כמו סטירה בפניה של השמרנות ההוליוודית. החוצפה של הסרט והאהדה לכוכביו הפכה את סרטו של בילי ווילדר לאחת הקומדיות המפורסמות של הקולנוע.

המהפך שעברה החברה האמריקנית בסוף שנות השישים חלחלה כמובן גם לקולנוע דבר שהביא לשינויים בהצגת ההומוסקסואליות על מסך הכסף. לראשונה נראו סרטים בהם דמות גאה יכולה אפילו לעבור סרט שלם בחיים.

אל פאצ'ינו והבמאי סידני לומט הביאו דמות גאה למרכז סרטם המשותף "אחר הצהריים של פורענות" משנת 1975. הסרט נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של שנות השבעים בעיקר בזכות איכויותיו הקולנועיות והאגביות לנטייתו המינית של גיבורו. הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, סובב סביב בחור צעיר ששודד בנק כדי לממן את ניתוח שינוי המין של חברו. פאצ'ינו ומי שמגלם את מאהבו כריס סרנדון (אחיה של סוזן) היו מועמדים לאוסקר באותה שנה.

ארבע שנים לאחר מכן, ב1979, כבר התאגדו קבוצות גאות כדי לעצור את צילומי הסרט "שוטטות" ובכך נרשמה המחאה הראשונה נגד ייצוג שלילי של הומוסקסואליות בקולנוע. הידיעות על צילומי סרט של וויליאם פרידקין, העוסק בשוטר צעיר (אל פאצ'ינו שוב) שחודר אל סצינת הסאדו-מאזו בניו-יורק כדי לעצור רוצח סדרתי ועל הדרך מציג תמונה עגומה למדי של חיים חד-מיניים, הציתה זעם גדול בקרב הקהילה וקבוצות הפגינו על סט הצילומים, ניסו לשבש את מהלך ההפקה ולאחר מכן גם מחו מול בתי הקולנוע שהציגו את הסרט. המחאה לא הצליחה לחלוטין. הסרט הושלם ועל אף ביקורות אכזריות הצליח במידת מה. פאצ'ינו התנצל. מחאה דומה תירשם גם בשנות התשעים בעקבות "אינסטינקט בסיסי".

בשנות השמונים נמשך הקו שהחל בעשור המשוחרר שלפני. "עושים אהבה" משנת 1982 היה גם הוא אבן דרך בתולדות הוליווד על אף איכויותיו המוטלות בספק, כאשר סיפר את סיפורה של אישה שמגלה שבעלה עזב אותה לטובת גבר אחר. באותן שנים, נשאר הבמאי הצעיר סטיבן שפילברג נאמן למקור הספרותי על פיו עיבד את "הצבע ארגמן" ושיבץ בסרט עתיר התקציב נשיקה מרגשת בין שתי השחקניות הראשיות בסרט וופי גולדברג ומרגרט אייברי.

הפריצה הגדולה הבאה של הומוסקסואליות למיינסטרים הייתה ב1993. טום הנקס, אז עדיין קומיקאי המזוהה עם האמריקניות התמימה סטייל "ביג" החליט לשבור תדמית ולעשות מעשה שיכל להיחשב כהתאבדות קרייריסטית. הוא לקח אל עצמו את התפקיד של אנדרו בקט, דמותו האמיתית של עורך דין התובע את מעסיקיו בעקבות פיטורין על רק מחלתו באיידס ונטיותיו המיניות. "פילדלפיה" היה להצלחה עם שיר נושא מפורסם ("רחובות פילדלפיה" של ברוס ספרינגטין), העניק אוסקר ראשון להנקס שהפך לאחד מהשחקנים המוערכים והאמיצים של שנות התשעים, והביא לקדמת הפריים את ההומו שאינו מתנצל על מי שהוא, ולא מתכוון לתת לחברה לדרוס אותו. "פילדלפיה" פתח דלת להפקות ניינטיז כמו "כלוב העליזים", "אלים ומפלצות" ו"בנים אינם בוכים".

בתחילת התשעים, מחוץ לגבולות הוליווד, קמה תנועה שכונתה בפי בי. רובי ריץ' במגזין "סייטס אנד סאונד", הקולנוע הקווירי החדש. היא התייחסה במאמרה לקולנוע הגאה שפרץ בתחילת שנות התשעים מחוץ למיינסטרים, ובמרכזו יוצרי קולנוע אמריקניים צעירים שהתעסקו באופן חופשי וללא אפולוגטיות בנושאים כמו הומוסקסואליות, ניכור ואיידס. ואם לתנועת "הגל החדש" של צרפת בשנות החמישים היו שני במאים מובילים, גודאר וטריפו, לקולנוע הקווירי החדש היה את גרג אראקי וגאס ואן סאנט.
אראקי היה הגודאר של התנועה. הוא לקח את התימות כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מחוספס, לא מתחשב, נותן בראש. סרטיו הבולטים היו living in oblivion, "שום מקום" (nowhere) ו"דפוקים לגמרי" (totally f***ed up). אראקי ממשיך לעשות סרטים גם היום – סרטו האחרון "קאבום" נועל את הפסטיבל לקולנוע הומו-לסבי המתקיים בימים אלה בתל אביב. אך מעבר לסרטו המטלטל "עור מסתורי" (mysterious skin) מ2004 לא נרשמו אצלו נצחונות קולנועיים גדולים מדי.
הטריפו של הקולנוע הקווירי החדש הוא גאס ואן-סאנט. את סרטיו הראשונים "איידהו שלי" ו"לילה רע" (mala noche), ואן סאנט ביים ברגישות ובאיפוק יותר, מה שכמה שנים לאחר מכן, עם צאת "סיפורו של וויל האנטינג" בבימויו, הכניס אותו למיינסטריים ההוליוודי, אתו הוא מנהל קשרים מורכבים מאז. אחרי שתי מועמדויות לאוסקר ופרס ראשון בפסטיבל קאן ("אלפנט"), ואן סאנט כבר ביסס את עצמו.

ובחזרה להוליווד –
על אף הקידמה היחסית של התקופה, הוליווד עדיין לא ידעה איך לטבול בתוך המים החדשים. סרטים רבים המבוססים על רבי מכר שהומוסקסואליות היא חלק משמעותי בהם – "עגבניות ירוקות מטוגנות", "ראיון עם הערפד", "הכשרון של מר ריפלי" – הפכו לסרטים מצויינים אך סטריליים ולטנטיים שמשחקים משחק כפול בין מה שהם מראים ומה שהם מדברים עליו.

סצינה שהשתעשעה עם הלטנטיות במיינסטרים נמצאה בסרט האקשן המשובח של בראיין סינגר "אקס מן 2". בסצינה בה בובי דרייק המתבגר מושיב את משפחתו בסלון כדי להתוודות בפניהם שהוא מוטנט. בובי לא מוצא את המילים איך לספר להוריו על הסוד שהוא מסתיר מהם ואז אחרי שהוא מפגין את כוחותיו, עיניה של אימו מתמלאות דמעות וכל מה שהיא יכולה להגיד זה "תגיד, בובי, ניסית פעם… לא להיות מוטנט?"

2005 הייתה שנת המפנה הבאה. "הר ברוקבק", סרטו של אנג לי על סיפור אהבה עגום בין שני גברים, הפך להיות חביב המבקרים של השנה ולהצלחה לא מבוטלת בקופות. הסרט זכה כמעט בכל פרס קולנוע אמריקני שהקדים לאוסקר ואתו בפרסי השחקן זכה פיליפ סימור הופמן על גילום טרומן קפוטה, אחד מהאיקונים הגאים של התרבות הפופולארית בסרט הנושע את שמו, ואת פרסי השחקנית גרפה לרוב פליסיטי האפמן כטרנס-סקסואל בקומדיית המסע המרגשת "טרנסארמריקה".

ברגע האחרון הוליווד עצרה את הרכבת. את האוסקר לסרט הטוב ביותר היא העניקה ל"התרסקות" הבינוני על פני "הר ברוקבק" המוערך יותר, מזכירה לכולם שעדיין ישנם גבולות ושבכל זאת מדובר בהוליווד, אם מישהו הספיק לשכוח.

כיום בזמן שהפריים-טיים בטלוויזיה כבר עבר את שלב הבושה, והיום קשה להיתקל בסדרה אמריקנית שלא מעמידה דמות גאה כחלק מהאנסמבל שלה ("גלי", "האנטומיה של גריי", "מד מן", "הסמוייה"), הקולנוע ההוליוודי והקהל בעקבותיו, עדיין לא השלימו מהפך לחלוטין. הומוסקסואליות היא עדיין נושא שהטיפול בו נדיר ומעטות הדמויות הגאות שסוחבות על גבן סרטים מבית היוצר של האולפנים הגדולים. ועם זאת, סרטים חדשים שמתבשלים בהוליווד ועתידים לצאת בשנה הבאה, כמו "נערה עם קעקוע דרקון" של דיויד פינצ'ר ו"ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד ממשיכים, בקו הליברלי של ייצוג אמין ומורכב של דמות ראשית גם מעבר להיותה חד-מינית.

הטקסט פורסם באתר עכבר העיר אונליין.

הערת אורון: נזכיר שפסטיבל הקולנוע הגאה, הידוע גם כ-TLVFest, פתח את שעריו במוצ"ש ויינעל בשבת הבאה, ה-18.6. מה, זה רלוונטי לכתבה. זה לא שאני מודיע לכם שיש מחר ליקוי ירח מלא, או משהו כזה…

תגובות

  1. היי, אני חושבת שמאד חשוב בהקשר הזה להזכיר את הטיפול של "הסופרנוס" בענייני הומוסקסואליות. היה שם ייצוג מאד שונה, מאד אמיתי ואיכותי של דמות הומוסקסואל בעיייתית (בגלל העיסוק שלה) שרלוונטי וקצת חסר לסקירה בכתבה. כמו כן, אפשר היה להזכיר סרטים שהייצוג בהם הוא פחות מובהק ויותר סמלי, כמו למשל עיבודי באטמן למיניהם. כמו כן, אני חושבת שהיום כבר אי אפשר להגיד שהטיפול בהומוסקסואליות- גם בטלוויזיה וגם בקולנוע- הוא נדיר. להיפך- הנושא נמצא ונראה כמעט בכל מקום.

  2. אור סיגולי הגיב:

    אני מסכים.
    כאמור, כתבתי קצת על ההבדלים בין הטלוויזיה והקולנוע. ועם זאת, שימי לב שכמעט כל הדמויות ה"גאות" בקולנוע שנמצאות בתפקידים הראשיים הם אך ורק סרטים עצמאיים. מילק, קפוטה, בנים אינם בוכים, טרנסאמריקה, הילדים בסדר וכו' כולם הגיעו מהאינדי.
    הטיפול הוא בהחלט לא נדיר ואין ספק שהעניין נמצא בעלייה מתמדת. ועם זאת, אני חושב (זו דעתי הפרטית כמובן) שהטיפול הוא קצת מיושן ועדיין בשוליים.

  3. Shai הגיב:

    There is no way to go around this, but your review of gay characters is shallow and miss the mark as it ignores the historical contest.

    "Dog Day Afternoon" can be applaud as revolutionary, but if you look closely you will see that it continued to portrayed gay people as feminine,weak and mentally ill. The character that Chris Sarandon played is anything but a positive image of gay people, not to mention that it is an offensive to any transsexual.This is go alone with how Hollywood portrayed gay people in the 60's and 70's. After Dog Day Afternoon there weren't much Hollywood films that tackled the gay issue in the 70's.

    "Cruising" -was a commercial flop. The protest against the film were mainly due to the fact that it portrayed gay men as circus creature,murderers and deviants.In short people that should be feared from.This was how Hollywood portrayed gay men since the beginning of the 60's and through the whole of the 70's.There was fear that the film will increase violence against gay film as he portrayed them as violence people.

    "Philadelphia"- AIDS was present since the beginning of the 80's. it took Hollywood about a decade before they tackled this hot potato issue.And again the gay is portrayed as a bit feminine, one that loves opera's.Not really a accurate representation of gay men and follow the patron Hollywood have used in the 70's.It should be said that without Tom Hanks the film will not have been made, so for that we can be thankful.

  4. שרית טישלר הגיב:

    שלום אור, אני סטודנטית ומחפשת כל חומר אפשרי בנושא הומאים. אשמח אם תוכל להפנות אותי למידע כלשהו בנושא. מודה לך מאוד.

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי. אני ממליץ לך לצפות בסרט התיעודי "כוכבים בארון" (The Celluloid Closet) שמקיף את הנושא באופן יחסית מעמיק. מעבר לזה, לצערי, אין לי שום מקור ספציפי להפנות אותך אליו.

השאר תגובה