• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"המאמין", סקירה

12 ביוני 2011 מאת אור סיגולי

זאת הסקירה של "המאמין" ("Priest"). תאכל'ס הסיפור למה הלכתי בכלל לצפות בסרט הזה יותר מעניינת מדעתי עליו (שדי ידועה מראש). אחרי הקפיצה תוכלו לקרוא תהיות לגבי הסרט ועולם הביקורת, עוד כמה מילים על מפיצים וחברים, ולבסוף הטקסט שפורסם ב"עכבר העיר אונליין" כולל פסקה שמשום מה נשמטה בעריכה של המגזין המקוון, אשר בה טוהר כוונות ההפצה של הסרט עומד בסימן שאלה.

ונתחיל מההתחלה.
אורון הפנה את "עכבר העיר" אלי כשהם חיפשו מישהו שיוכל לסקר את עונת האוסקר האחרונה. כשזו הסתיימה ביקשו ממני ב"עכבר" להמשיך לכתוב על בסיס קבוע. "בשמחה גדולה," אמרתי והוספתי תנאי אחד, "אבל אני לא רוצה להיות מבקר. אם אתם מחפשים כותב לענייני קולנוע אני בפנים. מבקר אני לא."
ישנן כמה סיבות מדוע הצבתי את התנאי בצורה כה נחרצת שהפתיעה אפילו אותי. קודם כל אני לא אוהב ללכת לסרט עם כובע של מבקר. צפייה בסרט בזמן שאני יודע שאני צריך לכתוב עליו גורמת לי לחשוב כל רגע נתון מה דעתי על הסרט ולהיות מודע מדי אם הרגשתי לגביו משתנה.
לצורך ההבהרה – ניתוח סרט אני גם ככה עושה בזמן אמת, שואל הרבה שאלות ובוחן לעומק את האלמנטים הקולנועיים בלי להרגיש בכלל, אבל הידיעה שאני צריך לתת דין וחשבון אחר כך עושה את זה קצת יותר מלאכותי, קצת יותר מנוסח.
הדבר השני ולמעשה החשוב יותר הוא שאני אוהב לכתוב על סרט רק אם מצאתי בו משהו שמעניין לכתוב עליו. זה היתרון הגדול של הבלוג. לא כל הסרטים מצריכים דיון, לא בכל הסרטים יש איזשהו אלמנט או רעיון ששווה להרחיב עליו. יש סרטים שההמלצה עליהם או הפסילה שלהם לא מצריכה יותר ממשפט. על "הערת שוליים" אפשר לחפור עד שהאצבעות כואבות. על "איירון מן 2" אני רק יכול לכתוב "ממש נהנתי. לדעתי שווה ללכת". לא מצדיק אפילו שורת סטטוס בפייסבוק.
עוד סיבה לכך היא העובדה שמכיוון שאני לומד קולנוע וכרגע עורך את סרט הגמר שלי, אני יודע מה זה לחטוף ביקורת מכל צד, ויש לי הרבה מאוד כבוד לאנשים שמצליחים לעשות סרטים גם אם לא בדיוק מאתגרים מחדש את האומנות השביעית.

בחצי השנה בה אני כותב ל"עכבר" פירסמתי ביקורת אחת. זה היה על "נאום המלך". העורכת שלי דאז ביקשה ממני באס.או.אס להרים ביקורת בזק על אף התנגדותי. זה היה מסוכן מבחינתי מכיוון שידעתי שהסרט הזה יהיה אחד הפופולריים בקרב הקהל בארץ ואני לא הצלחתי למצוא בו דבר אחד בעל משמעות. על הביקורת הזאת – שלילית אמנם אך מנומקת וסלחנית ככל שתהיה – שילמתי בעשרות טוקבקים שקראו לפיטורי. מסתבר שסיפורים על המלוכה הבריטית נלקחים באופן מאוד אישי על ידי הקהל המקומי.
בתחילת השבוע התקשר אלי העורך הנוכחי שלנו וכבר מטון קולו הבנתי שהוא עומד לבקש משהו שהוא אינו רוצה לבקש. "אור אני חייב לשלוח אותך ל"המאמין". אני בטוח שאתה ממש לא בעניין אבל אני צריך ביקורת על זה." הוא סיים ב"עשה טובה, take one for the team". אני לא חושב שהוא ידע שזה המשפט שיכול לשכנע אותי לעשות כל דבר בערך. אבל דווקא מה שאמר בסיום השיחה הוא זה שגרם לי לשקוע בהרהורים. "אין הקרנת עיתונאים," הסביר, "אז תגיד איפה אתה רוצה לראות את הסרט ויחכו לך כרטיסים שם".

מה שהיה מוזר באינפורמציה הזאת היא שסרטים שאינם מתקיימות להן הקרנות עיתונאים הם לנצח סרטים שהמפיצים כנראה לא סומכים על הביקורת שתמנף אותם בקופות. "המאמין" הוא בטוח סרט כזה. חוץ מזה, הקרנת עיתונאים – אירוע שאני מניח שמצריך השקעה כספית כלשהי – לא תהיה פרודקטיבית. אורי קליין, שניצר, גידי אורשר ואלברט גבאי לא יטריחו את עצמם לראות סרט אקשן קיצי מכיוון שזה לא יעניין אותם. בנוסף, היחס הביקורתי שקיבל הסרט במולדתו מראה שגם הפעם לא יהיה חדש תחת השמש. "המאמין" הוא לא סרט של ביקורות.
ועדיין, יחסי הציבור של "המאמין" שולחים על חשבונם מבקרי קולנוע לסרט בשביל שכן יכתבו עליו. מכיוון שאני סמוך ובטוח שיחצ"נות הסרט יודעת בדיוק עם איזו מאטריה היא מתעסקת (הרי זה בסופו של דבר התפקיד שלהם) ושהסרט לא בדיוק יוכתר על ידי המבקרים כ"מטריקס" החדש, הפעולה הזו מעוררת שאלה די מעניינת: האם הם מעוניינים בביקורת שלילית ובתנאי שיהיה איזשהו איזכור לסרט איפשהו? האם הקלישאה של "אין כזה דבר פרסום גרוע" מחזיקה גם פה? אולי הם בונים על ביקורת לא טובה אך על מטר טוקבקים שיבקרו את הביקורת (פוסטמודרניזם בהתגלמותו) של "צופה שיודע" שראה את הסרט ו"זה סרט מעולהההה. המבקר סמולן מתנשא לא מבין כלום". אולי זה קצת קונספירטיבי מדי, אבל כיום אי אפשר לדעת.
הפנתי את השאלה הזו לעורך שלי. הוא גם תהה על העניין אבל תשובה מוחלטת לא הייתה לו. לכן אני דובק בתאוריה שלי.

ועוד מילה שהיא סוג של כתב הגנה על ההפצה בארץ. בלוגרים לקולנוע מאוד אוהבים לנגוח במפיצים. לרוב מסיבות מוצדקות. סרטים חשובים אינם מוקרנים בארץ או שמוקרנים באיחור של שנה, סרטים מטופשים במיוחד או ישנים במיוחד פתאום נמצאים בבתי הקולנוע ולא נדבר אפילו על בחירת השמות העבריים. אבל עדיין צריך לסייג את הביקורת המוטחת במפיצים (שגם אני חוטא בה פה ושם) כי אני בטוח שכמו בכל עסק יש בתחום ההפצה המון המון פקטורים ואלמנטים שהקהל הרחב לא מודע להם. מעבר לקטע הכלכלי שהוא באופן טבעי המוביל, כמו בכל מקום, יש ודאי מערכת מורכבת של סיבות ושיטות. קל מאוד לפטור את המפיצים כאטומים או מטומטים, אבל ברור שלא כך הדבר. ואני מת שיום אחד יישב איזה כתב או בלוגר רציני לאיזה פאנל עם מפיצי הקולנוע ובאמת יחשוף לנו את מאחורי הקלעים של הנושא המרתק הזה.

ובכן, הנה הביקורת שלי מ"עכבר העיר און-ליין". פסקה אחת שבה אני מנסה להתחקות אחר הסיבות שהסרט הזה הופץ בארץ הושמטה על ידי עורכי. אז או שהיא פשוט לא הייתה כתובה טוב או שמישהו לא רצה לעצבן מישהו אחר. בכל מקרה, רק שיהיה ברור, אני לגמרי בסדר עם זה.

פול בטאני וידיד. האם אתם מבחין בסאבטקסט הנוצרי המוסתר היטב על מצחו של גיבורינו?

בשנת 1956 יצא איתן אדוארדס, אקדוחן שפרש מהחברה בגילומו של ג'ון ווין, לחפש את אחייניתו הצעירה שנחטפה על ידי שבט אפאצ'י בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית. הסרט נקרא "המחפשים" והפך למערבון המצוטט ביותר בתולדות הקולנוע האמריקני. סרט האקשן החדש "המאמין" אמנם מבוסס באופן רשמי על קומיקס יפני בשם "פריסט", אך עלילתו קרובה הרבה יותר – שלא נאמר זהה לחלוטין – למערבון הקלאסי שביים ג'ון פורד. הם אפילו מסתיימים כמעט באותה הדרך. אבל לא רק "המחפשים" קופץ לראש בעת הצפייה. אלא גם יצירות קאנוניות אחרות של התרבות הפופולארית כמו "1984", "בלייד ראנר", "מקס הזועם בדרכים", "האימפריה מכה שנית", "ונדטה" ו"מטריקס" בין היתר. הבעיה המרכזית היא ש"המאמין" אינו משתמש באלו כדי למנף את עצמו שונה אלא רק ממחזר אותם ובכך מדגיש את בעיותיו.

הסרט, המתרחש סביב מאבקו של כומר לשעבר בלהקת יצורים קטלניים ובשדיו הפנימיים שלו, אינו סרט ערפדים כפי שניתן להבין מהתקציר, אלא יותר מערבון-גותי מאשר כל דבר אחר, ובכלל משתייך למשפחת הסרטים האפוקליפטים בסגנון "אני אגדה" ו"The Book of Eli" מאשר לסרטי הערפדים של העת האחרונה. היצורים הנקראים ערפדים בסרט הן חיות טרף החיות בלהקות, נטולות האישיות או האימה של המפלצת המפורסמת.
את הסרט ביים סקוט צ'ארלס סטוארט, איש אפקטים במקצועו שסרטו הקודם "לגיון המלאכים", גם הוא נגע בשילוב של אימה ודת וסבל מפחות מדי הגיון עלילתי ויותר מדי דיאלוגים נדושים. "המאמין" הוא ללא ספק שיפור מעבודתו הקודמת, והוא אפילו טומן בחובו קצת מגניבות מטריקסית שמבליחה פה ושם, אך חסרונותיו של סטוארט בעיצוב החלקים הדרמטיים של העלילה ובהדרכת השחקנים עדיין פוגמת במה שיכל להיות עם קצת מעוף סרט אקשן סביר למדי.

בניסיון לבקר ולפענח את הסרט חייבים לבדוק מיהו קהל היעד שלו. התשובה די ברורה בהתחשב בכך שהאלימות בסרט היא דלה למדי ודם תראו שם רק מפצע שטחי על פניו של הגיבור; שהמילה "פאקינג" נאמרת בדיוק פעם אחת במהלך הסרט; ועל אף שתי דמויות נשיות שמשמשות כמין מושא אהבה גמלוני אין בו ולו רמז קל למיניות או תשוקה. מאלה ברור שהסרט מיועד לפלח השוק הצעיר ביותר מבין רוכשי הכרטיסים. אך יותר מזה – העובדה שכל כלי נשק מגניב בארסנל של הגיבור הוא במהותו צלב (צלב שהופך לפיגיון וצלבים קטנים שהופכים לכוכבי נינג'ה קטלניים) ואפילו כל קליעי הרובים מעוטרים בצלב שנחרט בם; וכשלפני כל מכת מחץ שינחית הגיבור על אויביו הוא יצמיד את שתי ידיו בתפילה קצרה שתעניק לו את הכוח הפנטסטי שלו, כמובן שבהילוך איטי, מתברר שהסרט נועד לקהל מצומצם עוד יותר.

ההתחסדות וההטפה של הסרט מבהירה שהסרט מיועד בראש ובראשונה לילדים בגילאי ה12 עד ה16, הזקוקים למוטיבציה להתפקד לשיעורי הכנסייה בימי ראשון. דת זה מגניב, מוכר "המאמין". כמרים הם למעשה לוחמי האור מינימום ג'די כל אחד מהם וכל צלב הוא למעשה כלי נשק מפואר שרק מחכה לפרוץ.

למעשה כבר בסצינה שאחרי האקספוזיציה ניתן להבין איפה ליבו של הסרט: משפחה גרעינית שהיא ייצוג טוטאלי של התא המשפחתי האמריקני – בניהולם של האם, עקרת בית מושכת באופן יוצא דופן, ואב המנסה להפריח את שממת המדבר שהיא פיסת האדמה שלו – מתיישבת לארוחת הערב (כולל ברכת המזון כמובן). אל הבית נכנסת ביתם המתבגרת כאשר היא מכפתרת את הכפתור העליון בחולצתה הדי שמרנית מלכתחילה. עם סגירת הכפתור ננעל בפני הצופה כל פתח של מיניות בסרט והנערה הצעירה, שסביר שחזרה ממפגש לוהט, תיענש גם תיענש על דרכיה במה שיהפוך להיות האירוע המחולל של הסרט.

השאלה המעניינת ביותר בנוגע לסרט היא מדוע מלכתחילה נבחר להקרינו בארץ. בהתחשב במיעוט הלהיטים המופצים כאן המתעסקים בנושאים אמריקאיים כגון פוטבול, חג המולד ונצרות (כמו גנוזים בסגנון "ליגיון המלאכים", "אורות ליל שישי" ו"הפסיון של ישו"), מפתיעה מאוד הבחירה להביא את "המאמין" לקהל ישראלי. "המאמין", תבינו, הוא בקלות אחד הסרטים הנוצריים ביותר שהופקו לאחרונה וסביר שהדתי ביותר שהוקרן בארץ לפחות מאז "סיינס" של מ. נייט שייאמאלן.

כסרט אקשן ילדותי שנועד להצית את דמיונם וסקרנותם של צעירים מעולם הדת, יכול להיות שהסרט משרת את מטרתו נאמנה. על קהל ישראלי ממוצע הסרט כנראה יישאר שעה וחצי של אקשן אסקפיסטי שאין בו כל רע (אפילו להפך) אבל נצפה ויותר מפעם אחת בכל עונת קיץ נתונה.

התשובה המיידית למדוע הסרט נבחר להקרנות בארץ, היא עובדת היותו מוקרן בתלת-מימד. אותו שיקול שהביא לארץ את החלק השלישי בטרילוגיית "ג'ק-אס" ואת הזוועתון הנהדר "פיראנה". כרטיס לתלת-מימד עולה קצת יותר ולכן סביר שיכסה את ההוצאות. מיותר לציין, בהקשר הזה, שאפקט התלת-מימד בסרט, בדיוק כמו כל סרט מאז "אוואטר", די מיותר ולא באמת מוסיף כלום לחוויית הצפייה.

"המאמין" בחלקיו הטובים הוא אקשן מהיר ומהוקצע וברגעיו החלשים שחזור אינפטנטילי של סרטים טובים ממנו רק טבול בגוון כחול מטאלי. בסקאלת סרטי הקיץ הוא לא בתחתית ("המכונאי" שפתח את הקיץ בארץ וסדרת "דמדומים" איומים ממנו בהרבה) אבל קשה להצביע בו על משהו שהופך אותו לסרט שראוי להשקיע בו זמן. לצופים המחפשים בימי הקיץ הקשים כמה סצנות פעולה אקסטטיות, מספר תפאורות מרשימות ועל הדרך גם איזושהי הבהלה אחת או שתיים, יש בהחלט מה לחפש ב"המאמין". ובכל זאת עדיף להוריד ציפיות לפני. ולהצטלב.

תגובות

  1. נראה לי שהטוקבקים שקיבלת בעכבר מחזקים את התיאוריה שלך לגביי מחשבותיהם של המפיצים – ארבעת הראשונים, לפי הפרשי הזמנים והתוכן – הם יחצ. אחריהם יש טוקבקים שמתרעמים על היחצ, והופ – הסרט בתודעה. של מישהו. או שניים.
    ואני כמובן תומך בהסבר על הבאתו לכאן בגלל שהוא בתלת-מימד. מעניין אם זה אומר שגם החדשים של ורנר הרצוג ו-וים ונדרס יעלו להקרנות מסחריות…

  2. אור סיגולי הגיב:

    ארט-האוס בתלת מימד… אני מניח שהם יעלו רק אם קולנועי לב יתארגנו על הקרנות תלת-מימד.
    קרא לי סקפטי.

    1. עידו הגיב:

      וים ונדרס החדש אמור לצאת, לפחות לפי האתר של לב. באמצע יולי ככה.
      ועם תלת מימד אף פעם לא היתה בעיה, אני ראיתי שם כבר כמה, אז אין סיבה שלא.

  3. לא שזה מבטיח משהו – http://www.lev.co.il/movies/movie.asp?itemid=568 הסמיכות לפסטיבל ירושלים מעודדת

  4. ליאור הגיב:

    אוקיי, אז כנראה שהצלחת לגלות למה המפיצים של המאמין רוצים שיכתבו עליו. מה שלא ממש ברור, זה למה בעצם לעכבר העיר היה כל כך חשוב לפרסם ביקורת על הסרט הזה?

    1. אני מניח שטראפיק היא התשובה. בטח כמה מאות מחפשים אינפורמציה על הסרט וזה מפנה אותם לעכבר העיר

    2. המדיניות של עכבר העיר היא לסקר, בכל סוף שבוע, לפחות אחד מבין שלל הסרטים החדשים שיוצאים. קרא לזה חובה עיתונאית 🙂
      אבל מה לעשות שהשבוע היה קשה במיוחד, מבחינת הייפ לפחות. כך יצא שאני כתבתי על "העסקן" (וקיבלתי פטור מ"לונדון בוליווארד" ומ"הפרקליטה") ואור כתב על "המאמין". מה כתבנו, זה כבר עניין אחר.

      ואור, אני מקווה שאתה יושב – בקולנוע לב סמדר יש מקרן תלת-מימד…

  5. עדן הגיב:

    ההתייחסות לכנסייה והנצרות בסרט היא לא חד משמעית כפי שאתה מציג אותה. נכון, בסופו של דבר היא נוטה לכיוון החיובי אבל בדרך לשם היא מציגה את הכנסייה כמנגנון טוטליטרי דמוי "האח הגדול" שיצר עולם דיסטופי.

    1. אני לא חושב שכל מוסד "הכנסיה" הוא שעומד לביקורת בסרט. יש שם עוד שני כמרי-על שלפחות אחד מהם עדיין שומר על אמת מוסר ראויה רוב הזמן.
      נראה כאילו הכנסייה נשלטת על ידי איש אחד טוטאליטרי שהוא מקור הבעיה. משהו טוב במהותו שבגלל בן אדם אחד ספציפי הפך למושחת. זה עוזר לגיבור להאיר את הצדדים ה"מגניבים" של הדת.
      אני לא ניסיתי לפטור את הסרט כשיעור דת ותו לא. הוא עדיין יותר סרט אקשן ופחות סרט מוסר. בעיקר עניין אותי לחשוב – בהתחשב בתימות הדתיות הברורות שלו – מדוע "המאמין" כן מופץ ואחרים לא.

  6. mishmish הגיב:

    נו בחיאת אז כדאי לראות את הסרט או לאאא?

השאר תגובה