• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

עלו השבוע: "סאנקטום" ועוד שלושה

10 בפברואר 2011 מאת אורון שמיר

הסיבה בגינה בחרתי ב"סאנקטום" ("Sanctum") לכותרת הפוסט, היא מכיוון שהייתי אתמול בקולנוע לב אשר בדיזנגוף סנטר ונשטף לי המוח – כל מתחם הקופות (וחלקים נרחבים מעבר לו) כוסו בכרזות הסרט. אלה עם התמונה הלא ברורה שבא צוללן מכוון פנס אל תוך מערה תת-ימית עגולה למראה. או משהו כזה. לא אתפלא אם רבבות האנשים ששהו בתור, התבלבלו והזמינו כרטיס לסרט הזה באופן תת-מודע. לו אני הייתי במקומם, הייתי מתבייש ללכת לסרט אחר. פאדיחות, כשהעיגול הזה מסתכל עליי. מה שכמובן הרגיז אותי עוד יותר, היא השימוש בשמו של ג'יימס קמרון בפוסטר, בצירוף המילה שהפכה למשיח של בתי הקולנוע בישראל – אווטאר. נכון, קמרון הפיק את מותחן האסונות הזה, בו קבוצה של חוקרי מערות נלכדת במנהרה תת-ימית ופוצחת במסע הישרדות. אבל ג'יימס קמרון, חובב צלילה ידוע ומושבע, יפיק כל דבר שמתרחש מתחת למים. נסו לשלוח לו צילומים של רחצה שגרתית של הבן שלכם, והוא כבר יעשה מזה אירוע קולנועי תלת-מימדי. את הסרט ביים אליסטר גריירסון אבל האופציה לשלב את השם "ג'יימס קמרון" לצד "3D" דחקה אותו מן הפוסטר. אני לא מאשים בכך את המפיצים הישראלים כמובן, שכן הסרט מוצג ברוב העולם בתור "James Cameron's Sanctum".

עוד סרטים, פחות תלת-מימדיים ולא בהפקת ג'יימס קמרון שעולים השבוע, כוללים קומדיה רומנטית, דרמת אינדי ומותחן פוסט-אפוקליפטי. הראשון הוא הסרט השנתי בכיכובו של אדם סנדלר, "לזרום עם זה" ("Just go with it"). אתם באמת רוצים לשמוע על העלילה הלא-סבירה, או שמספיק שאגיד שג'ניפר אניסטון מגלמת את העוזרת של סנדלר (בתפקיד מנתח פלסטי הפעם), ממנה הוא מבקש להתחזות לאשתו לשעבר, כדי להשיג את נערת חלומותיו? הקאסט המפתיע כולל גם את ניקול קידמן מחד, ודוגמנית בגדי הים ברוקלין דקר מאידך. דניס דוגן, במאי הבית של סנדלר, מופקד גם הפעם על הבימוי.

דרמת האינדי שלעיל היא "ברוכה הבאה לריילי" ("Welcome to the Rileys"), בכיכובם של ג'יימס גנדולפיני כאיש עסקים במשבר, מליסה ליאו בתור אשתו האגרופובית וקריסטן סטיוארט, בתפקיד חשפנית צעירה ואבודה, אותה מבקש גיבור הסרט להציל מחייה ההרסניים. את דעתי המלאה עליו תוכלו למצוא בעכבר העיר אונליין ואני מתלבט אם להעלותה גם לכאן. אחרי הכל, לא אהבתי שום דבר בסרטו של ג'ייק סקוט.

אחרון חביב הוא "הדרך" ("The Road"), שלא האמנתי שיזכה להפצה מסחרית במדינתנו אי פעם. זה לא שאין לו נתונים להצלחה, להיפך. הבמאי הוא ג'ון הילקוט (Hillcoat, לא "ה-תרמיל") שברזומה שלו תמצאו את "ההצעה" (המערבון המשובח עם גאי פירס, לא הקומדיה הרומנטית עם סנדרה בולוק). הסרט מבוסס על ספרו זוכה הפוליצר של קורמק מקארתי, המוכר לכולנו גם מ"לא ארץ לזקנים" שהפך בקולנוע ל"ארץ קשוחה" של האחים כהן. והקאסט המצומצם והמרשים כולל את ויגו מורטנסן בתפקיד הראשי ואת שרליז ת'רון ורוברט דובאל כגיבוי. למרות הכל, הסרט יצא בדי.וי.די מזמן, היה אמור מופץ בקולנועים, נדחה, נגנז ומה לא. אם מישהו צפה במהלך השנה החולפת בעיבוד המסקרן, המפגיש אב ובנו עם הדרך האין-סופית בעולם חרב – חוו דעתכם. אני דילגתי על הסרט, כי (תחזיקו חזק) לא אהבתי את הספר. סיבה טיפשית, אולי עוד אתעשת בעתיד. עד אז, ספרו מה חשבתם על הסרטים הנ"ל.

תגובות

  1. דני הגיב:

    אוף-טופיק.

    היה פה דיבור לא מזמן על איך למשחקים כיום יש עלילות ודמויות טובות יותר מלרוב הבלוקבסטרים ההוליוודים.

    בזמן האחרון יצא לי לקנות כמה משחקים חדשים ל-PS3:

    Uncharted 2 ,Mass Effect 2, Metal Gear Solid 4, Enslaved: Odyssey to the West, Brutal Legand

    תהיתי אם שיחקת במשחקים האלה, אם לא, מאוד כדאי לך!

    המשחקים האלה הם רק עוד הוכחה להתקדמות של המדיום הזה כמדיום שיכול להעביר סיפורים ודמויות שאפשר להזדהות איתן לא פחות מסרטים.

    ל-Enslaved יש אפילו צוות הוליוודי מרשים מאחוריו. אלכס גרלנד שכתב את "28 יום אחרי" ו"סאנשיין" כתב את התסריט למשחק ואנדי סרקיס (גולום, קינג קונג) מגלם את הדמות הראשית של מונקי.

  2. איתן הגיב:

    וואו…אתה ממש שנאת את משפחת ריילי…
    אני דווקא מאוד סימפטתי. כלומר: יש משהו מאוד מוכר וידוע בדרכים שבהן הבמאי נוקט, ואין בהן שום דבר חדש, אבל אני הרגשתי הרבה חום אנושי כובש בסרט, וממש לא הרגשתי את ההתנשאות שאתה מדבר עליה. סרט קטן ונעים לדעתי. כתבתי עליו פוסט קצר אצלי בבלוג (ניק לינק).

  3. אורון הגיב:

    דני – לא שיחקתי במשחקי מחשב שנים… יוצא לי לפעמים להתפעל מהפלייסטיישן של אחי (ה-Tekken החדש די מגניב). אשוב לתחביב הזה בפנסיה או משהו. כך שהסיבה שבגללה שמעתי למשל על מטאל גיר סוליד החדש היא כי רוצים לעשות ממנו סרט 🙂
    אין ספק שהרבה משחקי מחשב היום מושקעים יותר מבחינת העלילה (והקולנוע) של סרטון הפתיחה שלהם מאשר הרבה סרטים שנעשים. אם הייתי מתמצא, אפילו הייתי מבטיח כתבה בנושא, אבל אני כבר מזמן לו, אז אשאיר את הכפפה הזו על רצפת הבלוג. בתקווה שמישהו ירים…

    איתן – לא הייתי אומר ששנאתי את "ריילי". יש מעט מאוד סרטים שאני שונא. פשוט לא הבנתי אותו. לא הבנתי שום החלטה סיפורית (ספויילרים מכאן). לא הבנתי את הפתיחה שבגללה הגיבור התחרפן, זה לא עבד לי. לא הבנתי את פריסת החסות התמוהה שלו על הנערה. לא הבנתי למה הנערה משתפת אם זה פעולה. לא הבנתי את הסצינות בסיום של "המשפחה המטורללת והמאושרת". ושוב לא הבנתי את התגובה של הנערה לעניין. בקיצור, לא האמנתי לשום התרחשות בסרט ועוד יותר סבלתי מהדיאלוגים (אחסוך דוגמאות). מצחיק כמה שמשחק הוא עניין סובייקטיבי. בעוד אני התפעלתי ממליסה ליאו ולא נפלתי מגנדולפיני וסטיוארט – אצלך המצב הפוך בתכלית. אני מסכים לחלוטין עם מה שכתבת לגביי סרטים קטנים עם סיפורים "מהחיים", פשוט חשבתי שגם הרעיון וגם הביצוע היו תמוהים במקרה הזה.

    1. ספוילרים לברוכה הבאה לריילי

      הסיבה לפריסת החסות של הגיבור מוזכרת בסרט- היא מזכירה לו את הבת שלו. לכן הוא גם נרתע ממנה קצת בהתחלה. היא נענית לפריסת חסות הזו כי היא זקוקה לדמות אב. אבל זה לא לגמרי אמין והדיאלוגים בעייתים. אבל ליאו וגלדולפיני מצליחים להפיק את המירב מן הסרט בעזרת משחק משובח. לגבי סטויארט – היא פשוט ליהוק לא נכון.

להגיב על איתןלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.